לשון הזהב שבת פט

זו וכמ"ש התוס' וזה כוונת התוס' לכל ב' פירושים אלו שכתבתי א"כ איכא לאוקמא כר"ש לתרץ מ"ש קודם ודוק:

בתוס' בד"ה אין ניאותין איכא לאוקמא כר"ש וכו' עד וטילטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו אלא משום דהוי בסיס וכו' ר"ל דא"ל דלעולם קאי אשמן שבנר ממש ולא אמטפטף וא"ת דבלא"ה אסור משום מכבה י"ל דאמרינן הוקצה למצותו לענין טילטול דזה לא אסור משום מכבה כדאמרינן לקמן דהוי דבר שאין מתכוין לכך אסור משום דהוקצה למצותו אבל המטפטף י"ל דשרי לר"ש דזה אינו מוקצה למצותו כמו נר שכבה ע"ז כ' דע"כ זה ליתא מדמקשה לקמן כבתה אין לא כבתה לא מ"ט וכו' והוצרך לאסיק טעם משום דנעשה בסיס ולא אמר משום דהוקצה למצותו אלא ע"כ דמטילטול לא אקציי' משום דאין ביטול מצוה אלא מאכילה שיש בו ביטול מצוה וע"כ קאי אשמן המטפטף דכיון דאקציי' כולו למצותו לזמן המצוה גם המטפטף ממנו אסור זה תורף דבריהם:

ומשמע לכאורה דהשמן המטפטף לר"ש אף שאסור בהנאה כל זמן שהוא דולק אבל מותר בטילטול כיון שאינו אסור אלא משום מוקצה למצותו דבמטפטף לא שייך בסיס ולפ"ז תימה גדולה למה אין נותנין כלי בשבת כיון דהשמן שרי בטילטול והמהרש"א הרגיש בזה לקמן בתוס' בד"ה בעודן עליו ותירץ דאפ"ה הוי ביטול כלי ותירוצו תימה גדולה ומכ"ש לאינך אוקימתא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אין מקום לתירוצו כיון דהשמן ניטל יותר תימה גדולה הלא אמרינן בכולה מכילתין דדבר דלא חזי כלל גם לר"ש אסור בטילטול כגון מעות ואבנים ושרגא דנפט וכיון דשמן המטפטף אסור בכל דבר בשעה שהוא דולק למה יהא מותר לטילטול אף דאין מוקצה למצותו לטלטל כיון דלא חזי משום מוקצה למצותו ממילא אסור בטילטול ודאי לא נעלם ממני די"ל דעת המהרש"א כיון שיהי' ראוי לאחר שעה שרי בטילטול אף בשעה שהוא דולק שיהא ראוי לאחר שיכבה ומוכח זה מדהוצרך לומר שהוא בסיס וכאן במטפטף לא שייך בסים אמנם אינו במשמע דברי התוס' וגם כיון דעכשיו הוקצר למצוה מכל דבר ממילא אסור לכן נ"ל ודאי דאסור בטילטול בשעה שהוא דולק כנ"ל ופי' דברי התוס' הוא כמ"ש לעיל דא"ל דעיקר הוקצה למצותו היינו מטילטול ולעולם קאי אשמן שבנר ממש ע"ז כתבו דלא שייך לומר דמטילטול לחודי' אקציי' שאין בו ביטול מצוה אלא דאקציי' מהנאה וקאי אמטפטף וממילא אסור אף בטילטול וכנ"ל והא דהוצרך לומר לקמן משום בסיס ולא אמר משום כיון דלא חזי משום מכבה ממילא אסור בטילטול ז"א חדא דקושיתו כיון דחזי לשום תשמיש לא שייך מוקצה לטלטל וכאן חזי לתשמיש להאיר וגם כאן שייך ודאי דלא הוי מוקצה כמו אבן דהא יהא ראוי לאחר שיכבה ומוקצה למצותו לא שייך כיון דבהנאה בלא"ה אסור משום מכבה ומטילטול לחודא לא אקציי' למצוה אבל בשמן המטפטף דאמר בי' בהדיא לפירוש התוס' דמוקצה למצותו בשעה שהוא דולק מכל הנאה ממילא אסור לטלטל גם כן משום מוקצה דאין מוקצה לחצאין וגם כל זמן שהוא דולק לא חזי וכנ"ל ודוק ועמ"ש לקמן לשיטת רש"י בדרך יותר נכון:

בגמרא אתיבי' אביי והצלה שאין מצוי' לא התירו והתניא נשברה לו חביות וכו' והוא תמוה דהא עיקר רבותא דאשמועינן רב חסדא הוא דכופה וכו' והצלה מצוי' התירו כמ"ש רש"י דלא תימא אין כלי ניטל וכו' משמע דעיקר דין זה בא להשמיענו אבל זה דהצלה שאין מצוי' לא התירו זה נשמע ממתניתן כדמשמע לשונו של ר"ח אע"פ שאמרו וא"כ מאי תלי זה בר"ח להקשות ויותר ק' הלשון שמהדר עליו לומר והש"מ לא התירו משמע שזה מחדש וגם למה לי' למיהדר הלשון הש"מ שהוא למותר ומהרש"א ומהר"מ מתרצין עיקר הקושיא מאי דמקשה על ר"ח ולא על המשנה דהוי ס"ד דטעם משום אין כלי ניטל לצורך דש"נ והוי ידע לאוקמא בצריך למקומו מלבד שהוא דחוק שתירץ זה אינו פשוט וגם דחוק מאד מכ"ש במשנה כמ"ש התוס' לקמן נאמר עוד שהוא סברא חיצונה פשוטה יותר מתירוצים אלו שלא הי' פשוט לו אמנם בר מן דין קשה מאד לפירש"י דהא דהש"מ לא התירו היינו לטלטל כלי לצורך דש"נ וא"כ עדיין לתרץ בצריך למקומו כיון שידע מזה וביותר הלשון אינו נכון כמ"ש לכן נלע"ד ברור ומוכרח דסברא חיצונה בלא ר"ח הוי ודאי טעם המשנה משום דאין כלי ניטל לדש"נ ואסור אף כפיות כלי כמ"ש רש"י בהדיא על כופה כלי ול"ת אין כלי ניטל וכו' משמע דאתי לאשמועינן לאפוקי מסברא חיצונה זאת אלא דמסקינן בפ"ב דמכילתין דבמקום הפסד מרובה התירו זה דאכ"נ כמ"ש התוס' לקמן בדף שלאח"ז אלא דלהפסד מועט לא חששו להתיר לכך שמן וביצה דהוי הפסד מועט אסור אבל מטבל וכל הני דמייתי הוי הפסד מרובה והתירו ולק"מ ע"פ סברא חיצונה זאת אבל ר"ח אשמעינן דאף כופה עליו כלי וע"כ ס"ל ג"כ אין כלי ניטל לצורך דש"נ בלא הפסד כלל דאל"כ מאי התירו ואיזה איסור התירו כמ"ש התוס' לקמן על לשון חששו וגם למה נקט לשון הצלה הל"ל לדבר מצוי מותר אלא ודאי ס"ל שהוא איסור אלא דס"ל דאף להפסד מועט חששו והתירו האיסור משום הצלה וא"כ בהש"מ אף בהפסד מרובה אסור וכן משמע הלשון הש"מ ר"ל הוי דהוי לן להתיר משום הצלה כיון שאין מצוי' לא התירו וזו שמהדר אביי לדייק ממנו אף בהפסד מרובה א"כ קשה והתניא וכו' ואינך ק' אף דכולהו הוי בהו הפסד מרובה ולק"מ לס"ח קשה לר"ח כן נ"ל ברור ובפרט לדעת רש"י הוא מדויק ומוכרח ודוק:

ברש"י בד"ה נותנין כלי מתניתן היא ומותיב לי' מיני' אין לו פי' כלל אם לא שנגי' שלא גרס בגמ' איתיבי' נותנין כלי וכו' רק נותנין כלי כמו שהוא לפנינו לקמן בדרב יוסף ופירש"י עליו שהוא קושיא ודוחק להגי':

אמנם נ"ל לפרש ע"פ תירץ מהרש"א ומהר"מ וכן ע"פ מ"ש לתרץ שלא מקשה אמשנה לכולהו נשאר הק' מניצוצת דלא מקשי רישא לסיפא כמ"ש התוס' לקמן דלא שייך לאוקמא בצריך למקומו ורישא בא"צ כמ"ש התוס' ומהרש"א לקמן בד"ה ושני לי' בצ"ל וכו' ועמ"ש לתרץ שם ק' התוס' לפי המסקנא וכאן לא שייך זה כמ"ש אני שם וכן לפמ"ש אני משום הפסד מרובה י"ל בניצוצת מסתמא לא הוי ה"מ מה שתחתיו כמ"ש רש"י דהא סתמא קתני נותנין וא"כ קשה ליקשה בל"ז רישא אסיפא וצריך לדחוק דבא לאותיב לי' לראות מה שיפרש אליבא דטעם