לשון הזהב שבת פה

בתוס' בד"ה לא שנו אלא להפשיר וכו' עד ור"י מפרש בע"א וכו' עד וה"ה דהמ"ל אליבא דרב וכו' לכאורה הוא תמוה דשבקי פירש"י שלא קשה מידי ומפרשין מה שצריכין לדחוק מה שמקשה לשמואל ולא לרב הקודם אמנם כד דייקת שפיר אין זה דוחק אדרבא זה מוכרח בגמ' דפריך לשמואל ומתרץ לרב ומגי' גם בדברי רב לא הוי לי' להגי' אלא בשמואל דאפי' שיעור לצרף מותר כר"ש ובאמת לא פליג ארב אלא ודאי דגם ארב קשה רק שמקשה יותר חמור אשמואל וא"ל לפ"ז יקשה גם זה ארש"י למה מגי' לרב ז"א דגם לרש"י קשה גם לרב כיון דבאמת סבר כר"י בגרירה למה אמר לצרף אסור דמשמע שמתכוין לצרף אפי' באין מתכוין אסור אלא דלא קשה כ"כ כמו לשמואל ודוק:

בא"ד ומשמע לי' אפי' במתכוין ולהכי פריך וכו' המהרש"א הבין דלהכי משמע לי' אפי' במתכוין משום דנקט סתמא לכך הקשה דא"כ גם לפי התירוץ שמפרש אפי' שיעור לצרף נמי קשה דאפי' במתכוין מדנקט סתמא והניח בצ"ע ול"נ דלק"מ דהא דמשמע לי' השתא אפי' מתכוין דהלשון הכי משמע דאמר ל"ש אלא להפשיר וקאי אמתניתן אבל נותן וכו' ר"ל שנותן המים להפשיר ודאי והיינו משום שלא יבוא לידי צירוף א"כ ודאי נותן להפשיר אבל לצרף משמע ודאי שנותן המים לתוכו לצרף דהיינו פינה ממנו אסור ואהא קאמר שמואל אפי' לצרף מותר משמע שנותן המים לצרף פריך שפיר אבל שיעור לצרף משמע להיפך שאינו נותן לצרף רק שיש בו שיעור כדי לצרף ודוק:

בא"ד א"כ פינהו עם המים כאביי ומיירי כשיש בו שיעור לצרף וכו' לכאורה הוא תמוה דא"כ קשה מאי שמקשין תו' לקמן לשמואל שסובר כמו השתא לרב וכאן לרב לא שייך התירוץ דלשם והמהרש"א הרגיש בזה ומחלק בדוחק ולענ"ד אין כאן מקום קושיא שזהו בעצמו ק' התוס' שכתבו ה"ה דהוי מצי למיפרך וכו' מאי דוחקי' לאוקמא מתניתן וכו' ר"ל דק' לשון פינהו אפי' אי מפרש כרב אדא מכ"ש אם מפרש כאביי לידוק מהלשון פינהו כר"י בשלמא לרב אדא גופא ל"ק דמוקים כהילכתא כמ"ש התוס' לעיל משא"כ לרב דסובר כר"י ודוק:

דף מב ע"א בתוס' בד"ה אפילו של עץ נמי וכו' עד ומיהו לפי האמת לאו הא בהא תליא וכו' לכאורה הוא תמוה דמאי בעו בזה וגם הא חזינן דגמ' משני דלא הוי הכי ותוס' גופא כתבו דס"ד דמקשה וכו' ונ"ל משום דקשה היכי מצינן למימר כן הא חזינן גם בשאר איסורין דלר"ש דבר שאין מתכוין מותר כמ"ש לעיל בפ"ב גבי מוכרי כסות וכו' וכן טובא בש"ס ובשאר איסורין ודאי גם לר"ש חייב ואין צריך לגופא דלא בעינן מלאכת מחשבת כמ"ש התו' כן בסמוך לכך כתבו דאין לחוש לזה כיון דלפי האמת אינו כן והמקשה לא אסיק אדעתי' והמ"ל התרצן ולטעמיך כמ"ש תוס' בדוכתי טובי בש"ס דאין לחוש לכיוצא בזה ודוק:

ועפ"ז יומשך גם דבריהם בא"ד שכ' ובשלהי כל התדיר ר"ל הוקשה להם בשלמא כאן שפיר הקשה לפי מאי דס"ד דהא בהא תליא ולא אסיק אדעתי' דר"ש סבר כן אף בשאר איסורין ומקשה כיון דסבר שמואל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ע"כ אף באין צריך לגופא סבר כר"ש דפטור דהא בהא תליא והאמר שם דחייב במשצ"ל אבל שם ל"ל הכי דסבר כיון דשמואל סבר דבר ש"מ מותר גם אצ"ל פטור אאא אשם ודאי אצ"ל חייב וע"ז כ' והתתא אומר רשב"א וכו' ר"ל דמפרש הקושיא להפך שסבר כיון דשמואל סבר בשבת אצ"ל חייב ע"כ א"מ אסיר לדעתו דהא בהא תליא וכיון דסבר בשבת אסור ומכ"ש בשאר אסורין לכך מקשה שפיר אלא שהקשה הרשב"א דבלאו האי דגחלת יקשה לדעתו אשמואל עצמו היכי אפשר לומר לדעתו דסבר א"מ מותר בשאר איסורין כיון דס"ד דהא בהא תליא ושם ודאי אצ"ל חייב דטעם מאן דפטור אצ"ל משום מלאכת מחשבת דלא שייך בשאר איסורין והניחו בקושיא אלא שלא כתבו וצ"ע או תימה כדרכם נ"ל משום שיש לדחוק כיון דבלא"ה אנו צ"ל שהמקשה טעה כמ"ש מה"ת לומר שלא ידע ברייתא דמוכרי כסות ואינך בפרט שם ראה שאף בשאר איסורין מתיר וא"כ איך טעה בזה אלא מוטב לומר שטעה בזה ולא אסק אדעתי' דטעמא דפטור משאצ"ל הוי משום מלאכת מחשבת אף שהוא פשוט בש"ס אין לחוש כיון שהאמת אינו כן וזה אין מפורש בברייתא וא"כ הוי ס"ד דהא בהא תליא גם בשאר אסורין כמו בשבת ודוק:

אמנם אתה רואה בעיניך גודל הדוחקים האלו מחמת תוקף הקושיא החמורה מעיקרא לכן נראה לענ"ד לתרץ הקושיא מעיקרא ולא נצטרך לכל הדוחקי' ומתורץ גם דיקדוק היתור לשון בתירוצו בדשא"מ סבר כר"ש שזה כבר אמר הל"ל רק במשאצ"ל סבר כר"י וגם הך דרבינא גבי קוץ תמוה דאינו שייך לכאן רק לשמואל דהתם וגם מאי שייך הילכך דהיינו ממש הך דשמואל אמנם עיין בר"ן שמביא בשם ה"ג פי' אחר אהך דשמואל ותורף דבריו דאף בשל מתכת הוי איסור דאורייתא משום צירוף והחילוק שבין מתכת לעץ הוא דבמתכת ברי היזקא שאין ב"א רואין שהוא מלובן שאינו ניכר והוי היזק ברי דרבים הוי כמו פיקוח נפש שדוחה אף א"ד משא"כ בשל עץ ניכר שהוא בוערת ולא הוי ברי היזקא לכך אינו דוחה א"ד ומקשה דאי הוי רק דרבנן יש לדחות אף שאין ברי היזקא זה תורף דבריו בקיצור ע"ש אלא שמדחה פי' זה שאין סברא לדחות א"ד ע"ש וגם לומר צירוף הוי א"ד מוכח מכאן להפך ע"ש אמנם נ"ל לתרץ הכל גם בעל ה"ג והיינו שכתב כן לפרש סברת המקשה שבזה יהא מחולקים המקשה ותרצין וממילא רווחא שמעתתא והוא שהמקשה סבר כפי' בה"ג הנ"ל ואז הקשה שפיר צירוף גופא אהדדי ולא אמשאצ"ל והוא דסבר כפי' בה"ג דהחילוק בין מתכת לעץ במתכת ברי היזקא ולא בעץ וכן משמע הלשון בשביל שלא יזוקו משא"כ בשל עץ וא"כ שפיר מקשה אא"ב סבר כר"י וי"ל דצירוף הוי א"ד כפי' בה"ג או דשא"מ הוא דאוריית' הוא דהוי פ"ר ולר"י ודאי הוי פ"ר א"ד או לר"ש הוי דאורייתא א"ש דבמתכת דהוי דאורייתא משום צירוף שרי משום דברי היזקא משא"כ בשל עץ דהוי א"ד ולא ברי היזקא אבל אי סבר כר"ש בצירוף גופא דמותר ע"כ לא הוי פ"ר וסבר כר"ש א"כ גם שם במתכות לא הוי אלא איסור דרבנן משום כיבוי וא"כ ע"כ בשל עץ נמי לא הוי אלא דרבנן דהא איסורייהו שוין דלא מחלק אלא בברי היזק