לשון הזהב שבת פד

מקושר דוקא אחר שהניחו הקדמה וצ"ל דלא הוי פ"ר כתבו וקשה ולא קודם ונבאר תיכף בסמוך:

בא"ד קשה דהכא משמע וכו' עד בצירוף שהוא דרבנן לא ר"ל ושם קאי אר' יהודה דאמר עששית של ברזל וכו' ומשני אביי אליבא דר"י דבר שאין מתכוין מותר ופריך לאביי דר"י אדר"י וע"כ אליבא דר"י משני דבצירוף שרי שאין מתכוין והכא אמר מפורש אליבא דר"י דבצירוף אסור שאין מתכוין ואביי גופא אמר הכי התם והכא והוא תימא גדולה על פירש"י ונ"ל לתרץ התימא שרש"י אזיל לשיטתי' שכתב הכא בד"ה והלא מצרף וכו' עד מחזקין את הכלי וזו היא גמר מלאכת צורפין וכו' ודאי ר"ל שהוא תולדות מכה בפטיש כמ"ש הפוסקים משמו במפרשי הרמב"ם וא"כ זה לא שייך אלא כאן במיחם שהוא כלי אבל שם בעששית שהוא חתיכות ברזל ודאי לא שייך זה והוי רק מדרבנן לכך שרי דבר שאין מתכוין בצירוף דלשם אף לר"י וחילוק זה בין כלי לאינו כלי אליבא דרש"י מפורש בלח"מ פ' כ"ב מהלכות שבת ע"ש ודוק:

אך בזה לא הרווחנו אלא לתרץ ק' קמייתא החמורה אמנם עדיין לא פלטינן משאר קושית התוס' מגרירה דאמר ר"י אין מתכוין וגם מה שלא מייתי המקשן שם מגרירה וגם בכל הש"ס פשוט להגמ' דלר"י אין מתכוין אסור ולמה הוצרך שם להביא ראי' ע"ז:

אמנם נלע"ד לתרץ בדרך אחר כל הקושית והוא די"ל דהוקשה לרש"י אאביי דמשני אפי' תימא בשהגיע לצירוף ודבר שאין מתכוין מותר ואם נפרש כפשוטו דאביי משני דר"י סבר כן ק' כל הקושיות הנ"ל שהוא נגד כל הש"ס וביותר מגרירה ופי' התוס' דר"ל שהוא מותר מן התורה ואין שבות במקדש הוא דחוק דעיקר חסר ולשון מותר אין שייך וגם מהך דכריתות מוכח שהוא מדאורייתא שמביאין תוס' בסמוך ותי' התוס' דחק מאד מכל הלין טעמי נראה לרש"י לפרש דאביי דאמר אפי' תימא וכו' לאו לפרושי לר"י אמר כן אלא אליבא דנפשי' פסק כן דלדידן אפי' בשהגיע לצירוף שרי משום אין מתכוין דפסק כר"ש ומודה לרבינא דר"י מיירי בשלא הגיע לצירוף ואפשר דבהא פליג דרבינא קאמר סתמא משמע שסובר כן דכן הוא סוגיא היכא דבתראי מפרשין סתמא ואהא פליג אביי להלכה ואהא פריך מדמפרש אביי קרא אליבא דר"י וכיון דסובר דקרא לא מתפרש אלא לר"י ע"כ דהלכה כן וכן מצאתי בכ"מ להרמב"ם דמפרש קושי' הגמ' כן מהילכתא וע"כ מפרש כמ"ש ע"ש ואהא משני שפיר ה"מ בדאורייתא ר"ל באיסור דאורייתא פוסק אביי כר"י אבל בצירוף דרבנן פוסק כר"ש וכן הוא מסקנא ואמת אליבא דאביי ומוכרח בלא"ה דהא דאביי פסק כר"ש היינו משום דסובר כרבה רבי' כמ"ש התוס' לעיל ורבה בהני תלת פסק כשמואל וחד מיניי' הוא הלכה כר"ש בגרירה וקשה למה אמר בגרירה הא גם בכל התורה כולה ובכל מלאכת שבת אית לי' לר"ש אין מתכוין מותר הל"ל הלכה כר"ש באין מכוין כמו שאמר לקמן אשמואל בדבר שאין מכוין סבר כר"ש אלא ודאי לא פסק כר"ש אלא בגרירה ודכוותי' שהוא מדרבנן דוקא פסק כוותי' ולא בדאורייתא והא דאנן פסקינן בכל מילי כר"ש היינו משום דאנן לא ס"ל כאביי אבל לאביי דאזיל בשיטת רבה רבי' לא פסק כר"ש אלא בדרבנן והשתא א"ש התם והכא דהכא כיון דמוקי מתני' כר"י גופא אף בצירוף דרבנן אסור ודוק:

אמנם התוס' שהרבו להקשות אשיטת רש"י ונכנסו לתרץ הגמ' בשיטה אחרת ולדוחקים גדולים שם ובכריתות היינו משום שהניחו הקדמה וצ"ל דלא הוי פ"ר הקשו שפיר והוא משום שיש להקשות אפי' זה שכתבתי דשם מקשה אליבא דהילכתא לאביי דהא מקשינן שם בשבת בפ' ר"א דמילה אהא דאמר אביי לא נצרכה אלא לר"י והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ומשני לבתר דשמעה מרבא סברה ור"ל והא דאמר לא נצרכה אלא לר"י היינו קודם ששמעה מרבא דמודה ר"ש והוי ס"ד דר"ש פליג נמי אפ"ר לכך אמר לא נצרכה אבל לפי האמת מתוקם קרא אף לר"ש וא"כ מאי מקשה ביומא דילמא אביי לא פסק כר"י אלא בפ"ר ולפי האמת לא פסיק כלל כר"י אלא כר"ש ואף א"ת דאף הך דיומא אמר קודם שמיעה דילמא לא פסק כר"י אלא בפ"ר ולא בשאר דבר שאין מתכוין אלא ודאי דמקשה דר"י גופא אהדדי ולא יכול לתרץ כן דר"י גופא אוסר ודאי אף באינו פ"ר כדמוכח מכמה דוכתי אבל אם נאמר דמקשה לאביי הילכתא אהדדי קשה אמנם אם נאמר דגם צירוף הוי פ"ר מקשה ביומא שפיר אף לשיטת רש"י ולא הי' ק"מ קושית התוס' אמנם אחר שהניחו הקדמה וצ"ל דלא הוי פ"ר אזיל ליה שיטת רש"י וכמ"ש מקשים שפיר כל הקושי' ומקושר היטב מהקודם וכל שלילות המשך כל דברי התוס' היטב דחדא באידך תליא ודוק היטב כי הוא נכון מאד לענ"ד:

אכן לפ"ז הדרא כל הקושיות ארש"י כי האיך יאמר דצירוף הוי פ"ר אמאי שרי לר"ש ודוחק לומר דגם כאן אמר אביי קודם ששמעה מרבא כמ"ש לעיל דאיך יאמר רב אדא ושמואל הכל בטעות אמנם נ"ל דאדרבא שיטת רש"י הוא הנכון יותר וא"צ גם לדוחק התוס' דלעיל דאביי מוקי מתניתן שלא אליבא דהילכתא והוא שגם סברא ראשונה שכתבתי לרש"י לחלק בין צירוף דכלי דהכא ובין צירוף דעששית הוא ודאי אמיתי אף לשיטה זו דהא כ' רש"י בהדיא כן כאן כמ"ש לעיל וא"כ לשיטה זו שכתבתי דאביי פסק רק כר"ש בגרירה שהוא מדרבנן וא"כ צירוף דהכא שהוא דאורייתא מוקי מתניתן כהלכה וכר"י שאסור ולא קשה מידי ק' התוס' דלעיל מרבה דסבר כר"ש דאדרבא משם מוכח דמוקי כהילכתא וא"כ לפמ"ש לעיל והוא מוכרח בדברי התוס' דמ"ש דלא הוי פ"ר מכח שאביי מוקי מתניתן דלא כהילכתא דאל"ה מצינן למימר דהוי פ"ר ואפ"ה שרי לר"ש די"ל דמיירי במיחם דחברי' דלא ניחא לי' ושרי לר"ש אף בפ"ר כמ"ש התוס' בשם הערוך בפ' הבונה אלא דמוכחי התוס' דלוקי במיחם דידי' וכר"ש כהלכה אבל לפי שיטת רש"י דמוקי כר"י כהלכה ולק"מ מרבה נפל יסוד הבנין וי"ל דצירוף הוי פ"ר ואפ"ה שרי לר"ש דמיירי אפי' במיחם דחברי' לכך מוקי כר"י וכהילכתא דאסור בדאורייתא וא"כ מקשה ביומא שפיר מבהרת דהוי נמי פ"ר דלא ניחא לי' ואפ"ה פסק כר"י וכמ"ש הערוך בהדיא בפ' הבונה דגם בבהרת הוי פ"ר דלא ניחא לי' והוי ממש דומיא דצירוף ודוק היטב כי הוא נכון וברור בשיטת רש"י: