לשון הזהב שבת פג

להיות שיצרף וא"כ איך שרי ליתן שמא יצרף אבל אינו ודאי מצרף כמ"ש התוס' לקמן דאל"כ הוי פסיק רישי' וק"ל:

בתוס' בד"ה מידי מיחם וכו' עד כיון דאיכא למטעי לכאורה הוא תמוה דאף לפי מה שמפרש אביי פינהו מעל האור ולדיוק דוקא פינהו איכא למיטעי להפך ועיין במהר"מ שתירץ בדוחק ונ"ל כיון דבא לאשמעינן קולא הל"ל בהדיא דכל כמה דאיכא לפרש הכא והכי ודאי מפרשינן לחומרא וק"ל:

בתוס' בד"ה מיחם שפינה ממנו וכו' באו התוס' לפרש דלפי הסברא היכא שמצרף קרוב הדבר שמתבשל סביב הברזל במקום שמצרף אע"פ שאח"כ המים פושרין כדקתני להפשירן אפ"ה אסור משום מבשל ודאי ולכך באין לפרש שאינו מבשל כלל והא דמוכח טפי מיומא מהך דהכא משום הכא י"ל דנקט מצרף וה"ה מבשל ולר"ש שרי בשניהם שאינו מתכוין אלא להפשיר אלא דשם לא אסיק אדעתיה מר"ש ואפ"ה פריך והלא מצרף ומבישול ודאי ידע דאסור וק"ל:

אמנם כל שלילות דברי התוס' צריך ביאור מה שבנו דבריהם פה שאינו קושיות חזקות כ"כ לא זה דבישול ולא זה שכתבו בסמוך וצ"ל דלא הוי פסיק רישי' וכו' דבאמת לאביי אסור בפינה ממנו אלא דעיקר בנין דל"ל למימר ור"י היא הא לר"ש נמי אסור דאינו סתירה לגמרי וגם מאוחר ולא העמידו במקום יסוד חזק ממנו לרב אדא דמפרש אף פינה ממנו שרי משום דאינו מתכוין הוי לי' לאסור משום מבשל או משום פסיק רישי' ושם הוא חזק כראוי מוצק סתירה לדין הגם שלא נעלם ממני שגבי פ"ר לא מוכח מרב אדא די"ל שאינו סובר זה דמודה ר"ש בפ"ר אבל מאביי מוכח שפיר דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר אמנם האי דבישול קשה וגם האי דפ"ר הוא דחוק דלא מצינו מי שחולק בכל הש"ס תדע דהא מאביי ג"כ לא מוכח מידי דהא גם בבהרת משני אביי לא נצרכה אלא לר"י מה שמביאין תוס' לקמן ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ומשני לבתר דשמעה מרבא סברה ור"ל דאביי אמר כן קודם שסברה ה"נ דילמא אמר אביי קודם ששמעה אע"כ משום דמסקנא בכל הש"ס דפ"ר אסור לר"ש והכא מסקנא דסוגיא באביי ופלוגתא דרב ושמואל דלר' יהודה אסור לר"ש שרי בצירוף א"כ גם לרב אדא מוכח יותר לכן נ"ל דמכאן מוכח יותר ועיקר הוכחתם שמכאן לא מוכח כלל מרב אדא והוא שתו' רוצים להוכיח דבמים מרובין ולהפשיר ליכא שום פעם שיהא מבשל או שיהא פ"ר בצירוף וזה לא מוכח כלל מרב אדא שי"ל שמוקי מתניתן בגוונא שאין מבשל וגם לא הוי פ"ר כדי שלא תקשי מתניתן אבל אאביי דמוקי מתניתן כר"י שהוא דלא כהילכתא לדידי' משום דמתניתן קשותי' קשה מאד לוקמה כהילכתא כר"ש ובגונא שהוא מבשל ואסור משום מבשל דכיון שמתכוין להפשיר אף בבישול הוי דבר המתכוין כיון שהוא מפשיר ע"י זה או בגוונא דהוי פ"ר אלא מוכח ודאי דליכא במים מרובים שום צד גוונא בעולם שיהא מבשל או פ"ר צירוף לכך צריך לאוקמא כר"י ודוק:

ובהך וצ"ל יש לפרש יותר מבואר בסיגנון זה מה שלא הוכיחו כן מרב אדא ויתורץ ג"כ קושיתו של המהרש"א ומתורץ ג"כ מה שנטרי בהך צ"ל עד בתר שכתבו זה מה שאביי מוקים דלא כהילכתא משא"כ בבישול שכ' קודם אבל זה יהא מקושר להקודם וגם יובנו דברי המהרש"א מה שתמוהין מאד לכאורה והוא דהמהרש"א הקשה דילמא הוי פ"ר ואפ"ה פטור משום שא"צ לגופה וכתב ליותר חיזוק שמוכח מתוס' לקמן דהוי צירוף מלאכה שא"צ לגופה והוא מכסה מקום מוצאו ואני אגלה שמרמז לתוס' בד"ה אפי' של עץ נמי ע"ש כמה שאבאר אי"ה שם ואני אבאר לך שלא מוכח שם אמנם בזה לא מתורץ דאפ"ה מאי מקשין התוס' שמא הוי מלאכה שא"צ לגופה והמהרש"א תמה על עצמו למה יהא צירוף מלאכה שא"צ לגופה וא"כ לפמ"ש אני שאינו מוכח מלקמן לא הי' ק"מ אמנם תמיהתו תמוה מאד דדילמא מיירי במיחם של חבירו כמו בארעא דחברי' לקמן בפ' הבונה ומביאו תוס' כאן וא"כ נשאר קושיתו קיימת אף לפמ"ש אני דדילמא מיירי בא"צ לגופה ומאי מוכחי תוס' גם מה שתירץ המהרש"א דא"כ הוא אסור עכ"פ ג"כ אינו כלום לפ"ז דהא כתבו התוס' בסוף דיבור זה דהיכא דודאי לא ניחא ליה כגון בשל חבירו מיקרי דבר שאין מתכוין ומותר אע"ג דהוי פ"ר ע"ש שיש ג' חילוקים בודאי ניחא כגון בארעא דידיה חייב והיכא שאין נהנה בבירור כגון חותה גחלים להתחמם פטור אבל אסור ובנתכוין לכבות והובערו דודאי לא ניחא לי' מיקרי דבר שאין מתכוין ושרי לכתחלה ע"ש ודוק וכן בפ' הבונה דף ק"ג כתבו בהדיא בשם הערוך דכה"ג שרי לכתחלה ולר"ש ולא יש מי שחולק עליו וא"כ דילמא ה"נ מיירי במיחם דחבריה לכך שרי לכתחילה. אמנם בזה מקושר מהקודם וא"ש הכל דבאמת מרב אדא וכן לאביי קודם שכתב זה לא מוכח מידי וכמ"ש אמנם בתר דכתבו דאביי מוקי מתניתן דלא כהילכתא משום דמתניתן קשותי' שפיר הוכיחו דע"כ לא הוי כלל בשום פעם פ"ר דאי הוי פ"ר ומשום שא"צ לגופה שרי לה לוקים אביי משנתינו במיחם דידי' ומש"ה אסור בפינה ממנו מים אף לר"ש ויהא אז הלשון דפינהו שפיר ויהא אליבא דהילכתא ובזה מתפרש היטב תמיהת המהרש"א כיון דע"כ אביי דשרי אליבא דר"ש איירי גם במיחם דידיה שפיר תמוה למה יהא מלאכה שא"צ לגופה וגם תירץ שפיר שעכ"פ הוא אסור כיון דניחא לי' ודאי במיחם דידי' אמנם הוא אזיל לשיטתי' דכתב שמוכח מהתוס' לקמן שהוא מלאכה שא"צ לגופה הוצרך לתרץ שא"כ יהא אסור עכ"פ ונשאר תמיהתו קיימת אמנם לפי מה שנבאר שם אי"ה שלא מוכח משם כלל נשאר סברתו קיימת דבמיחם דידיה לא הוי כלל מלאכה שא"צ לג' כיון דודאי ניחא לי' כמ"ש הוא ואין מקום לתמיהתו ושוב אין צריכין לדוחק תירוצו משום איסור דאפי' חייב הוא במיחם דידיה אי הוי פ"ר לר"ש וכיון דאביי שרי לר"ש ע"כ לא הוי פ"ר ונשאר השתא הוכחת התוס' כראי מוצק בלי פקפוק ודוק:

וע"פ דברינו אלה יהא מתורץ קושית התוס' אח"ז ארש"י ומקדם נבוא לבאר ק' התוס' שיהא