לשון הזהב שבת פב

בגמ' ש"מ תלת וכו' והיכי עביד הכא וכו' ותדע וכו' עיין מהרש"ל ומהרש"א שדחקו לפרש לתרץ מאי אולמי' הך דר"מ מן הך דהכא וגם יל"ד מאי מקשה הך והיכי עביד הכי דוקא בתר דאמר ש"מ תלת ושמעתי אומרים דהמקשה ידע מזה דלאפרושי מאיסורא שאני אלא שמקשה עכשיו מאי אמר ש"מ תלת הא ש"מ עוד דלאפרושי מאיסורא שרי אף בבית המרחץ והוי ד' ומשני לעולם לאפרושי מאיסורא שאני ותדע וכו' וא"כ זה כבר מוכח מר"מ ולא הוי מכאן אלא תלת וק"ל:

ולענ"ד נראה לפרש ונבאר קודם דברי הר"ן שכ' ושמעינן מהא דה' בית המרחץ שרי להורות מדאמר טול בכ"ש דהוא נמי הוראה דכ"ש אין מבשל (וזה לא הוי אפרושי מאיסורא ולא הל"ל אלא לא תתן באמבטי) ואח"כ הביא בזה פלוגתא בירושלמי ואח"כ הביא בשם הרמב"ן דמגמ' דילן משמע דאסור אף הילכות בית המרחץ וצ"ל לדבריו דהא דאמר טול בכ"ש הוי נמי לאפרושי מאיסורא שלא יתן בכלי ראשון ע"ש ולפי פשוטו תימה גדולה על הר"ן דאם סבר הגמ' דה' בה"מ שרי מאי מקשה ומנ"ל דאפרושי מאיסורא וגם מנ"ל להר"ן להוכיח כן ושלא כדברי הרמב"ן ונ"ל שלפ"ד מתפרש הגמ' היטב מהקושית שכ' והוא כי בלא ש"מ תלת יכול לתרץ דה' בה"מ שרי וכפי האמת אלא דעכשיו ק' למה לא אמר ש"מ ד' דה' בה"מ שרי כיון דאיכא פלוגתא בזה ומשני דזה אינו מוכח דאיכא למידחי לאפרושי מאיסורא שרי וא"ת מנ"ל להתיר לאפרושי מאיסורא טפי מזה אמר דזה שרי לכ"ע תדע מר"מ וליכא פלוגתא בזה דשם ליכא למימר דה' בה"מ דהא אמר אין מדיחין משמע הוראה לשבת כדכ' הר"ן וגם ליכא פלוגתא אר"מ אבל באמת טעמא משום ה' בה"מ שרי מלשון טול בכ"ש מסתבר טפי דסובר כזה המ"ד דשרי כמ"ש הר"ן ודוק:

דף מא ע"א מוליאר הגרוף וכו' ובתוס' הרבה להקשות על פירש"י ופירשו דמיירי ע"י מזיגה ע"ש וקמתי משתומם על המראה שאני רואה שפי' התוס' תמוה מאד ופירש"י הוא נכון דלפי' התוס' קשה ממ"נ אי מוזג בצונן מרובה כדי להפשיר כדתנא לקמן אבל נותן לתוך הכוס ואי בצונן מועט מלבד שאין דרך לשתי' כך קשה גם במוליאר אסור כיון שהחמין מרובה וירתיח וגם כיון שמיירי בחמין שהוחמו מבע"י כ"צ כדמשמע מפירושם וא"כ מה שיעור נותן דמשחשיכה ודאי הן רותחין עדיין כיון שהרתיחו מבע"י כמו אילפס וקדירה וגם עדיין לא מיירי בנתינת צונן לתוכו דהא תני בתר הכי גבי מיחם לא יתן וכו' משמע דעד הכי לא מיירי בנתינת צונן וגם מאי שייך הך משנה הכא וצריכין אנו לדחוק דהתוס' כוונתם כפי' הר"ן דמיירי שנתן בשבת צונן לתוכם ואח"כ מוזג ביין מועט אבל אין במשמע דבריהם כלל וגם עדיין קשה יותר איך עביד איסור שנתן לתוכו צונן שיחמו וגם לפ"ז לא היו צריכין לפרש ע"י מזיגה אבל לפירש"י הוא נכון הכל דקאי אלעיל דקאמר שחמין שהוחמו בשבת אסורין בשתי' והכא מיירי באין ידוע אם הוחמו מבע"י או בידוע שלא הוחמו כ"צ מבע"י תדע דהא ודאי עדיין אינן חמין כ"צ מדראוין לשתי' וגרפוהו מבע"י ועכשיו בשבת שחמין קצת עד שראוין לשתי' ובמוליאר ודאי כך היו קודם גריפה דהא א"א שיוחמו אחר גריפה והוי רק שהי' באינו מוסיף הבל ושרי אבל באנטיכי ודאי לא היו כך חמין מבע"י דדרכו להוסיף הבל וכיון דודאי לא הוחמו כ"צ מבע"י והוחמו בשבת לכך אסורין בשתי' ולא שייך כלל לבעי' ופלוגתא דעבר ושהא דשם מיירו בהוחמו כ"צ מבע"י ואף לפי' התוס' דבעי בלא נתבשל כמב"ד אינו דומה לחמין שהוחמו בשבת דהא כאן מפורש במשנה לאסור מכ"ש לפירש"י וגם באמת פשיט לעיל לאסור אבל אינו שייך לכאן כלל וא"כ לא קשה כלל כל קושיות התוס' דאינו שייך כלל דין שהי' לכאן:

ואפשר דהתוס' אזלי לשיטתייהו דגם בלא נתבשל כמב"ד בעינן לעיל עבר ושהא וס"ל דאין דומין להוחמו בשבת דה"ל צונן לגמרי משא"כ הכא ע"כ הוחמו קצת מיבע"י מיקרי שהי' אמנם לפירש"י ודאי לק"מ דפי' לעיל בנתבשל כמב"ד והוא מוכרח כמ"ש לעיל משא"כ כאן באנטיכי הוי הוחמו בשבת לכך אסורין בשתי' כמתניתן דלעיל גם מ"ש המהרש"א מה שלא פשט לעיל ממשנה דח"ט הוא טעות כמ"ש לעיל דח"ט מיקרי צונן גמור שהוחמו בשבת ובזה ודאי אסור והוא מפורש לעיל בתוס' בד"ה והא מעשה דא"ט בקרקע הוי כמ"ש לעיל גם מה שתירץ דבא"ט משום הטמנה אסור הוא תימה גדולה דא"כ הא דאמר כחמין שהוחמו בשבת אסורין מיירי ע"י הטמנה דוקא אין זה אלא תימה אלא כדכתיבנא ודוק:

ברש"י בד"ה מאי קאמר מאי פינהו נ"ל דתיבת פינהו הוא מיותר דהו"ל ליתן כדי שיחמו אסור לתוך המיחם אף אם נאמר שפינה מן האור הוא מיותר דפשיטא שאסור ליתן כשהוא ע"ג האור כדמוכח במילתא דרב אדא שמפרש פינה ממנו מים ואפ"ה ע"כ מיירי שאין ע"ג האור ולא צריך למיתני דהוא פשיטא ולעיל לא תני גרוף אלא גבי שהי' מכ"ש פינה המים לא נ"מ מידי והוצרכו לפרש דתני פינהו לחידוש דין לרב אדא לאשמעינן דבר שאין מתכוין מותר ולאביי לדיוק דדבר שאין מתכוין אסור וע"ז התלי סובב כל הסוגיא כדמשמע כ"פ בתוס' לקמן ודוק:

בא"ד מאי לא יתן והדר אמר אבל נותן וכו' אע"ג דתני בהדיא ברישא כדי שיחמו ובסיפא כדי להפשיר קשה מאי שיעור הוא בשעת נתינה אימתי הוא להחם ואימתי להפשיר דאטו בכוונה תליא מילתא בשלמא לעיל כנגד המדורה צריך ליקחם משם אחר הפשר שלא יניחם עד שיחמו וזה לא שייך הכא וע"ז משני דמים מעוטים הוא כדי שיחמו ומרובים הוא להפשיר והא דנקט בשביל שיחמו וכדי להפשירן משמע דתלי בכוונה מתרצין שניהם לרב אדא אתי לאשמעינן דכשמכוין להפשיר אע"ג שמצרף שרי מש"ה בעינן דוקא כדי להפשיר וברישא דוקא כדי שיחמו אסור לאפוקי אם אינו מכוין שרי ולאביי אשמעינן אע"ג דמכוין להפשיר לא שרי אלא דוקא פינהו אבל פינה ממנו אסור דדבר שאין מתכוין אסור ואפשר דלתרץ זה מסייעין ג"כ רב אדא ואביי הדין דצירוף מלבד מאי שמתרצין תיבת פינהו ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה והלא מצרף וכו' עד דסתם מיחם הגיע לצירוף ר"ל הגיע לשיעור זה שיכול