לשון הזהב שבת עט

אליבא דב"ש ודאי הלכה כב"ה וביותר מ"ש נראה לר"י שיכול לחמם משמע שבאו להורות דין אליבא דב"ש ואין זה אלא תמה אמנם לק"מ דאם נאמר דב"ש בראוין לשתי' אפי' כשאין מחמם לשתי' א"כ לדידן דקי"ל כב"ה שרי לחמם אף באין ראוין כלל לשתי' ובאמת אין הדין כן דהא ב"ה לא שרי אלא מטעם מתוך ובאין ראוין לשתי' ליכא מתוך לכך כתבו ב"ש לא שרי אלא במחמם ולב"ה לא שרי אלא בראוין ולכך מקשה דמתני' דלא כב"ה דבמתני' הי' ראוין כמ"ש התוס' וכן מ"ש נראה לר"י היינו דמינה נשמע לב"ה בראוין שרי אף ביותר מכדי שתי' דה"א דבזה לא שייך מתוך והביאו ראי' דאפי' בשבת דלא שרי ודאי אלא לשתי' משום סכנה שרי יותר מכ"ש בי"ט לב"ש במחמם לשתי' ומינה לב"ה בראוין מכ"ש ודוק:

בתוס' בד"ה והא מעשה דא"ט בקרקע הוי הקשה הרא"מ וכו' מכאן מפורש להדיא דמעשה דא"ט מיקרי הוחמו בשבת מהראי' שכתבתי לעיל ותימה על תמיהת מהר"מ לעיל ודוק:

בא"ד ומפרש ה"ר יוסף וכו' תירוצם דחוק מאד והקושיא חמורה בגמ' ולפי פשוטו י"ל דהגמ' אוכיח מרב איקא בר חנניא דאמר והאי תנא הוא וא"א בקרקע לד"ה שרי א"צ לומר והאי תנא דאתיא אליבא דכ"ע אלא שגם זה דוחק דגברא אגברא קא רמי ודוק:

אכן נלע"ד שרש"י מתרץ זה הקושיא בטוב טעם במתק קיצור לשונו שכ' בד"ה בכלי דהרואה וכו' ובד"ה בקרקע מותר דבטלי להו מתורת חמין ובד"ה והא מעשה אלמא קיימי במילתייהו והוא כיון דחזינן דר' יהודה גזר ע"ש אטו שבת מטעם שכ' רש"י בכלי למה לא נגזר בקרקע וצ"ל דבקרקע לא מינכר מילתא כלל שהם חמין למיגזר להרועה וא"כ גם בח"ט דשרי מדינא אף בשבת דהוי תולדת חמה וממילא לא שייך למיגזר שמא יחם בחמי אור ובידים כיון דכבר בטל מתורת חמין וכ"ש הוא מה התם דלא הוי אלא חדא גזירה ע"ש אטו שבת לא גזרינן בקרקע ואף דר"י לא אמר כן מפורש ס"ל לרב חסדא מסברא ע"כ דאין לגזור בקרקע ע"כ דלא שייך גזירה בקרקע דבטל מתורת חמין לגמרי דאל"כ מנ"ל לרב חסדא מכ"ש בח"ט אף בשבת דהוי גזירה לגזירה כמ"ש תוס' במשנה שמא יערב בידים בתולדת חמה ותולדת חמה אטו תולדת אור מכ"ש דלא שייך למיגזר וא"ל לר"ש באמת אף בכלי לא גזר ע"ש אטו שבת אף חדא גזירה ובח"ט בשבת גזר גזלג"ז לא דמי כלל דר"ש כיון כיון דחזינן דמתיר מע"ש ע"כ ל"ל הך גזירה כלל ליגזר ע"ש אטו שבת אבל לר"י דאית ליה הך גזירה דע"ש אטו שבת וגם לא חזינן דמתיר בקרקע ע"כ ס"ל לרב חסדא דבקרקע לא שייך למיגזר כלל משום דבטל לגמרי מתורת חמין א"כ מכ"ש דלא שייך למיגזר גזלג"ז וכיון דחזינן דגזרינן אף בקרקע בשבת גזלג"ז מכ"ש דגזרינן חדא גזירה ומנ"ל לרב חסדא למישרי כיון דחזינן דגם בקרקע במילתייהו קיימי ודוק:

בתוס' בד"ה אמר רבה בר חנה הלכה כר"י וכו' עד וי"ל דסתם דהכא גריע וכו' עיין במהרש"א שהקשה מ"ט יש חילוק ולפי פשוטו אין מקום לקושיתו דשאני סתם בתר הכרעה במשנה אתי סתם ומבטל ההכרעה דמורי שהדר מהכרעה משא"כ בברייתא ואי ליכא הכרעה אעפ"כ הלכה כסתם כיון שנראה בעיניו לסתום ואין דבר כנגדו לבטל אמנם אי קשיא הא קשיא הא אדרבא אמרינן בגמ' דהכרעה בברייתא גריע מהכרעה במשנה היכא דאיכא סתם נגדו כמ"ש התוס' לקמן וגם אגופא קשיא דאמר ה"מ במתניתן משמע אפי' היכא דאיכא סתם כנגדו דומיא דאבל בברייתא דמיירי היכא דאיכא סתם כנגדו כמ"ש התוס' משמע במשנה הלכה כמכריע ותו' כתבו להיפך מכח קושיא דפסחים וגם שם בתירץ גופא קשה מאד לפי' התוס' למה לי' למימר ה"מ במתני' וכו' הל"ל ה"מ היכא דליכא סתמא אבל היכא דאיכא סתמא לא לכן נלע"ד לפרש הכל אחר שנבאר דקשה לכאורה מאי מקשן התוס' אדרבא גם מהכא מוכח דסתמא עדיפא דלהכי הוצרך לומר בפירוש שמיע לי וכן ר"י גופא הוצרך לומר בפירוש ואי הכרעה עדיפא לל"ל אלא ודאי דסתמא עדיפא וכמסקנת הגמ' והיכא דאיתמר בפירוש איתמר שכך הי' מקובל בהא וא"ל דקושי' התוס' אמקשה שהקשה ואי מכללא מאי משמע שזה הכלל דהכרעה עדיף מסתם והתם מוכח דסתם עדיף מלבד שהוא דוחק לפרש לק"מ דילמא סוגיא דהתם לפי המסקנא דהכא וצ"ל דק' התוס' גם לפי המסקנא דהכא דלא אסיק דסתם עדיף אלא כיון שהכרעה בברייתא אבל היכא שהכרעה במשנה הכרעה עדיפא כדאמר ה"מ במתניתן והתם משמע דהלכה כסתם וע"ז תירצו דסתם דהכא גריע טפי לכך אם הי' ההכרעה טובה הי' הלכה כהכרעה אבל היכא דשניהם שוין הלכה כסתם ולפ"ז מתפרש סוגית הגמ' היטב דמקשה אי מכללא מאי ר"ל דגם מכללא מוכח אע"ג דסתם נגדו כיון דסתם גריע כמ"ש התוס' ודאי הלכה כהכרעה ומשני דגם הכרעה גרוע דה"מ שהכרעה טובה במשנה ואז אם הי' הסתם גרוע הי' הלכה כהכרעה אבל בברייתא לא ר"ל אינו טוב ההכרעה והוי גם הכרעה גרוע ושניהם שוין והדרא הכלל הלכה כסתם כמו שם בשניהם טובים שהלכה כסתם לכך הוצרך לומר בפירוש ודוק. דף מ' בגמרא דילמא לא שמיע לי' וכו' עד כחומרי דרב עביד וכו' עיין במהרש"ל ומהרש"א שהגיהו ומחקו תיבת דילמא וגם הוצרכו לדחוק מאד ואני בעניי נ"ל שא"צ להגי' ולא לשום דוחק והוא אחרי שנבאר הא דרב יוסף שאל לאביי מי עביד למ"נ בעי לי' ע"כ שידע הלכה למעשה וא"כ מאי משני דרבה לא שמיעא ליה וכפירש"י סוף סוף למנ"מ בעי מיניה כיון דבאמת איתותב וא"כ אף דרבה עביד אין הלכה כן למנ"מ וצ"ל דאפ"ה בעי מיניה כדי לידע בכל מקום אחר היכא דלא איתותב אם לנהוג למעשה כרב דאם נאמר שרבה הואיל ולא ידע התיובתא עביד כרב אף דאנו יודעין שאיתותב בכ"מ היכא דלא איתותב יש לנהוג למעשה כרב וא"ל למה דוקא כאן שאל ממנו אין זה קושיא בכ"מ שהי' שואל הי' קשה זה שהיו עסוקין כאן ושאל ממנו בזה וא"כ שפיר משני דרב יוסף שאל שהי' סובר בעצמו דילמא לא שמיע לרבה ועביד כן וא"כ נדע בעלמא ואם לא עביד באמת לא נדע כלום לפשוט וע"ז מקשה שפיר דמאי מיבעי' ליה הא אם לא שמיע לי' ודאי