לשון הזהב שבת עז

בא"ד ועוד פר"ת בספר הישר וכו' כל המפרשים דחקו מאד לתרץ דלפירושו נשאר בקושיא מאי ליגזור ולענ"ד נראה דאדרבא לפירושו מתפרש יותר לשון הגמרא מלכל הפירושים דהנה יל"ד למה לי תיבת ליגזור הא כבר אמר טעמא דר"י משום גזירה והל"ל ליתסר או מא"ל מכ"ש לפי' התוס' הראשון הוא מיותר ודחוק וגם התירץ הוא לשון מיותר סתם גג הל"ל בדלית בי' עפר אבל נראה דהמקשן ידע דא"ל דמיירי בגג דלית בי' עפר אלא כיון דבאית בי' עפר הוא איסור דאורייתא ליגזור אטו גג דאית בי' עפר אע"ג בעפר תיחוח לא גזרינן דגג אטו גג שייך יותר למיגזר ומשני סתם גג לית בי' עפר ולא שייך למיגזר כלל דלא שכיח משא"כ לתירץ הראשון ליכא לפרש כן דמאי פריך ליגזור כיון דבאית בי' עפר גופא לא מיתסר אלא מדרבנן י"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה לכך הוצרכו התוס' לדחוק אבל לתי' זה הפי' מרווח יותר ודוק היטב כי נ"ל ברור:

בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז לגזור הוא תמוה מאי שלא הוכיחו כן לעיל מא"ב וגם כאן לא מוכח כלל ומהרש"ל דחק מאד והמהרש"א כתב תירץ נכון על מה שלא הוכיחו מא"ב וכן אמרתי לפי פשוטו אמנם עדיין לא יצא ידי חובת ביאור ק' שנית והוצרך להגי' ואני אומר ע"פ סברא זו שהתחיל שוב אין צורך להגי' והוא ע"פ מ"ש הר"ן על האי פירושא שכ' בשם ר' האי מיהו לא מיחוור האי פירושא ע"פ סוגיא דשמעתתא ונ"ל שכוונתו ודאי אהא דפריך מגג וזה ודאי החילוק שבין גג לחול דבגג ליכא עפר תיחוח שיוכל להטמין רק רגבי עפר הנשאר מהמעזיבה לכך לפי פירושינו פריך שפיר בשלמא למ"ד שמא יטמין ליכא דאין דרך להטמין ברגבים אבל שמא יזיז קשה ניחוש דאי הוי ס"ד סתם גג הוי עפר תיחוח לא מקשה ניחוש שמא יזיז דאסיק לפי פירושינו בעפר תיחוח ליכא יזיז אלא ודאי כמ"ש וגם הסברא נותנת כן ומשני סתם גג לית בי' עפר כלל דהרגבים הם במעזיבה אבל לפי פירוש ר' האי דפי' בעפר תיחוח ליכא יטמין דלא דמי לרמץ רק ברגבים הוא דאסור ויזיז איכא והיינו ודאי לחפירה לא חיישינן אלא במה שמזיז את ע"ת הוא אסור משום מוקצה או חורש כמ"ש התוס' וא"כ כלפי לייא אדרבא גבי גג משום יזיז ליכא כיון שאין שם ע"ת ולחפירה לא חיישינן ובמה שמניח אינו מטלטל רגבי מעזיבה כמו ע"ת אבל שמא יטמין איכא דהא ע"ת ליכא יטמין דוקא ברגבים דדמי לרמץ אף דמגלגל ע"ג להרא"ש גם ע"ג גזרינן שמא יגלגל ברמץ ואף לפי' התוס' ע"כ ע"ג לאו דוקא כמ"ש לעיל דאל"ה לא פריך לפירוש רש"י ותוס' אמ"ד יזיז וא"כ לפי' זה קשה שמא יטמין ושמא יזיז לק"מ כך נ"ל פירוש הר"ן מה שסותר פי' זה וע"כ צריכין אנו לומר שהי' באמת לפני רבינו האי גירסא להפך בשלמא למ"ד שמא יזיז ליכא אלא למ"ד שמא יטמין ליגזור והר"ן כתב דלפי גירסא שלפנינו לא מיתחוור האי פירושא וא"כ לעיל לא מצי תוס' לאקשוי אא"ב כמ"ש המהרש"א דהיינו מפרשים להיפך כפי' ר' האי ובאמת רב יוסף אית לי' דרבה אלא שרבה ל"ל דר"י לכך נטרי תוס' עד הכא בקושיא דגג ומקשין ממ"נ אם נאמר כפי' ר' האי ע"כ הכא הגירסא איפכא למ"ד שמא יזיז ניחא וא"א דר"י אית לי' דרבה גם לר"י קשה ניחוש שמא יטמין ואם נאמר לפי פירושינו ע"פ רש"י ותוס' ולק"מ מכאן ק' מלעיל דאמר איכא בינייהו משמע דל"ל דרבה ודוק:

בא"ד וי"ל מבע"י מודה ר"י וכו' ועיין במהר"מ מה שהאריך להק' אקשיא ואתירץ ועיקר יסודו דמעשה דא"ט הוי הטמנה מבע"י דהא יליף הגמ' מיני' לאסור הטמנה מבע"י ע"ש וקמתי משתומם על המאור הגדול הזה איך לא ראה המשנה אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת והוא דוקא דהא דייקינן בגמ' כן הא מע"ש שרי ואוקמא בשטיפה דשרי בהוחמו מע"ש וכאן אסרו ע"כ משום שהוחמו בשבת ואי משום שהוחמו מע"ש במוסיף הבל אסור הל"ל בחמין שהוטמן מע"ש וגם לעיל אמר אליבא דכ"ע בחמין שהוחמו מע"ש שרי אפי' הניחם ע"ג כירה שאינו גרופה במזיד מכ"ש לפי מאי שמשמע מתוס' לעיל שאין איסור בהבאת סילון למה נאסר אם הוחמו מע"ש כיון שלא עשה איסור אלא ודאי דהכא לא אסרו אלא משום שהוחמו בשבת דכל שעה באו מים חדשים בשבת ונתחממו אע"ג שהוא ממילא ובח"ט גזרו אטו בידים וח"א כמ"ש התוס' והא דיליף מיני' לאסור הטמנה היינו בתבשיל אף שנתבשל מע"ש אם מוסיף הבל בשבת ונתחמם ומצטמק ויפה לו מכ"ש בלא נתבשל כ"צ לכל מר כדאית לי' לעיל גבי פלוגתא דר"מ ור"י הוי כ"כ פעולה כמו מים צוננין שהוחמו בשבת הכא כיון דגם הכא לא עשו שום מעשה בשבת אלא הטמנה מבע"י וח"ט וע"י זה הוחמו בשבת אסרו ה"ה שם בהטמנה מבע"י וע"י זה הוחם התבשיל בשבת אסור אף בגפת וזבל דומיא דח"ט ודוק היטב כי הוא ברור וכן משמע מפורש ברש"י ע"ב בד"ה ממעשה שכ' שהצוננין מתחמם בכך משמע שעיקר איסור משום שהוחמו בשבת ואי תיקשי הא תבשיל כבר נתבשל לכך כ' ואע"ג דממילא ר"ל בשבת הוי ממילא דהא עיקר מעשה הטמנה הי' בע"ש ואפ"ה אסור כמו הוחמו בידים בשבת ה"ה בתבשיל שנתוסף הבל בשבת ע"י הטמנה וא"כ אין כאן מקום להתחלת קושית מהר"מ דשפיר מקשה לר"י כיון דבשבת לא גזרינן לדידי' אליבא דר' יוסי אמאי גזרינן הכא שמא יחמם בידים בשבת בח"א דאל"ה לא הוי אסורין ברחיצה מכ"ש בשתי' וכמ"ש ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה ממעשה וכו' עמ"ש לעיל במשנה לתרץ ק' התוס' וגם לפרש הגמ' דעולא ורב נחמן וגם עמ"ש בסוף פרק שני תירץ נכון ג"כ על ק' התוס' ע"ש ודוק:

בתוס' בד"ה אלא פניו ידיו ורגליו וכו' עד ומיהו קשה לרשב"א וכו' עיין במהרש"ל ומהרש"א שהאריכו לתרץ דא"כ גם לפי האמת יוקשה ואם לא קשה לפי האמת גם לפי המקשן לא קשה ושניהם לדבר א' נתכונו עיין בהם ודוק ותמצא כן שתורף דברי שניהם לפי המקשה דמיירי ברחיצה ע"כ נ"ל להרשב"א כיון דע"כ גם רחיצת פניו ידיו ורגליו אסור בשבת מכ"ש דשתי' ודאי הוא ג"כ בכלל מסתמא דרחיצה אף שאינו מוכרח די"ל דלא מיירי מיני' ושבקה כיון דמוכח משתי' סתמא הוא כן סתם רחיצה משמע כל רחיצה שאסורה ואם כן ק' אימא סיפא אבל לתרצן דלא מיירי כלל מן רחיצה רק משטיפה י"ל דלא מיירי כלל מרחיצת פניו ידיו ורגליו