לשון הזהב שבת עה

ולא דמי לכל הני דשרו ב"ה לעיל במתחיל בע"ש ונגמר בשבת דשם מה שהתחיל בע"ש נגמר בשבת ולא עביד שום מעשה בשבת דעיקר מעשה ההתחלה וכן בהטמנה במוסיף הבל אי לאו גזירה הוי שרי משום דכבר נתבשל קודם שבת וגם הך הוספת הבל התחיל מבע"י משא"כ הכא לכך כ' התוס' דאפ"ה אי לאו גזירה אין איסור גם הכא בהבאה דכיון דשוב באים ממילא ע"י קביעת סילון באים כל שעה הוי ג"כ התחלה מבע"י ומביאים ראי' מפותקין מים לגינה דבאים ג"כ כל שעה מים חדשים ואפ"ה שרי ב"ה לעיל אבל ודאי לבתר דאסרו חכמים משום גזירה ודאי אף הבאת סילון לכתחילה אסור דאין סברא להתיר לכתחלה ולאסור דיעבד וגם הגמ' מדמי לה להטמנה במוסיף הבל ושם אין טומנין תנן וגם כל הגזירה שייך יותר לכתחילה מכל זה נ"ל כך פי' התוס':

אמנם דחוק קצת אם לא נאמר דשאני הכא דסילון הי' צריך להם אף בחול ולא הי' עיקרו רק לשבת ולא דמי כלל להטמנה ולאינך ולא שייך כלל לאסור הסילון לכתחילה אלא שאסרו ברחיצה ובשתי' בשבת משום גזירה וכיון שאין נהנין בשבת תו לא שייך למיגזר שמא יערב ויבשל ונשאר הסילון רק לחול וכן משמע הלשון קצת בתוס' וכן במשנה דלא אמר ואסרו חכמים הסילון רק ברחיצה ובשתי' אסרו ודוק:

ואם נאמר כך יתחדש לנו תירץ נכון על ק' התוס' החמורה בדף שלאח"ז ע"ב בד"ה ממעשה שעשו אנשי טבריא ע"ש שדחקו לתרץ וע"פ דברינו י"ל תירץ נכון דודאי הטמנה במוסיף הבל לצורך שבת פשוט שאסור מבע"י ואף בדיעבד אסור דהא מסקינן לעיל דאפי' שהא אפי' בשוגג אסור בדיעבד לאחר גזירה מכ"ש הטמנה שחמורה יותר לפי' התוס' ואף לפירש"י עכ"פ שוה אלא שבא לומר שאף שהטמין לאכול מבע"י ונשאר לשבת כגון שהטמין יורה גדולה לאכול כמה ימים ממנו ולא הי' דעתו כלל לצורך שבת ואז ודאי אין איסור בהטמנה וס"ד שמותר באכילה אף בשבת דהא עיקר טעם איסור אכילה הואיל ועביד איסורא משא"כ הכא ואפ"ה אסור דגזרינן אם נתיר באכילה שמא יחתה אף שאין אסור לכתחילה כמו ממש מעשה דאנשי טבריא ע"פ שכתבנו ודוק:

ואפשר שזהו כוונת תירץ הר"ש מוורדון בתוס' דלפי פשוטו קשה שזה נמי פשיט לעיל אפי' בשהה וכמו שכתבנו אלא ר"ל אפי' רק בדיעבד באכילה אסור ודוק:

אלא שקשה מאי שאמר רב נחמן כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו משמע שאסור ועיקר עשייתם לשבת וצ"ל אף שהי' צריך להם אף בחול ולא שייך לאסור הסילון מ"מ כיון שאסור בשבת למה להם כי בחול היו יכולין לעשות בידים או נאמר שיתורץ בזה מאי שאמר עולא הלכה כאנשי טבריא וכי פליג על חכמים שאסרו להם הלא חכמים הקשו לר' יוסי מזה והוא פליג ועיין בר"ן מאי שדחק לפרש ולדברינו יתורץ שאמר עולא הלכה כוותייהו ור"ל שאף חכמים לא אסרו אלא ברחיצה ובשתי' אבל בעיקר קביעת סילון מותר לכך הלכה כן בסילון או בכיוצא בזה שמותר לכתחילה מטעם שכתבנו ורב נחמן פליג וסובר שאף לכתחילה אסרו ונקט רחיצה לרבותא שאסור אף דיעבד ומביא ראי' שתברינהו ואפשר רב חסדא סובר כעולא או כרב נחמן ואמר בטלה הטמנה לכל חד כדאית לי' לעולא דיעבד ולרב נחמן אף לכתחילה אמנם הוא ע"ד שכתבתי ודוק:

בא"ד ואסרו ברחיצה גזירה שמא יערבם בשבת ר"ל בידים וגזרינן ממילא אטו בידים ולערבם בידים וכו' והא דלא כתבו כפשוטו דכיון שהוא מוסיף הבל אע"פ שאינו תולדת האור אסור כמו מטמין בגפת ואינך גזירה שמא יטמין ברמץ וכדמשמע בגמ' לקמן דקא מסייע מיני' לרבה וקאמר בשלמא למ"ד שמא יטמין ברמץ היינו דדמי להטמנה י"ל דמשמע לתוס' דלפי פירש"י לא דמיא כלל להטמנה וכמ"ש לקמן דהכא מערבם למים חדשים הבאים בשבת ואינו מטמין לכך הוצרכו לפרש אליבי' דפירש"י שבזה דמי שיש נמי לגזור שמא יערב בידים גם תולדת האור כמו שמא יחתה וברמץ. וזה שהקשו שאם נאמר שהי' נקבים והוי רק חד גזירה היכי יליף מיני' לאסור הטמנה שהוא ב' גזירות שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה כמו שסיימו שלפשוטו הוא מיותר בתו' אלא כוונתם למ"ש ולכך באמת אין נראה לר"י אע"פ שהוא ג"כ ב' גזירות כיון שהכא מערב מים חדשים בשבת משא"כ בהטמנה לכך פי' הם שלא עירב אף שבאים בשבת כיון שהוא רק מוסיף הבל ע"י סילון ולא מערב ממש דמי להטמנה זהו תורף דבריהם אמנם אזלי ע"פ שיטתייהו בריש פרקין שלא גזרו אלא דרך הטמנה ממש אמנם לשיטת רש"י בריש פרקין דבכל מוסיף הבל גזרו כמו בהטמנה והטמנה דנקט בכל מקום לאו דוקא וכן מוכרח לכאן ע"פ פי' הרא"ש שנבאר לקמן בעזה"י א"ש לפירש"י נמי כמו לפי' התו' ודוק:

והא דנקט במשנה כחמין שהוחמו בשבת משמע אבל אם הוחמו מע"ש מותר וכדדייק בגמ' לקמן אע"ג דהכא מדמי להטמנה ומבע"י נמי אסור ומכ"ש לפי' התוס' קשה יותר ודוק וי"ל דהא דאסור אף בדיעבד בהטמנה במוסיף הבל היינו אם לא הי' נתבשל כ"צ מבע"י או לר"י במצטמק ויפה לו כמ"ש לעיל בשהי' ומ"ש בדיעבד ודאי אין חילוק אבל בחמין אם הוחמו כ"צ מבע"י דהוי מצטמק ורע לו ודאי שרי בדיעבד אלא דהכא כיון שהוחמו גם בשבת מים חדשים אלא שהוחמו בתולדת חמה וגזרו חכמים משום תולדת אור כמו בהטמנה ברמץ שהוחם בשבת לכך נקט כחמין שהוחמו בשבת ר"ל בתולדת אור שאסור:

ובזה א"ש מאי שמקשה בגמ' לקמן הא מע"ש מותרין ורמינהו ע"ש קשה הא באמת חמי טבריא שהוחמו מע"ש מותר וברייתא מיירי בחמי אור וכדמסיק בגמ' והכא הוי חמי טבריא וגם לכאורה משמע דהכא אף מע"ש אסור דהא מדמי לה להטמנה מבע"י אמנם לפמ"ש א"ש דמדנקט כחמין בכף הדמיון משמע משום שגזרו אטו חמי אור נקט כחמין שהוחמו באור וכמ"ש ומדנקט בשבת משמע שאם הוחם מע"ש הי' מותר בדיעבד אף בהטמנה ואף בחמי אור מטעם שכתבתי ודאי ומדנקט אף רחיצה ש"מ שאף רחיצה מותר בחמי אור שהוחמו מע"ש אף בהטמנה מכל שכן בלא הטמנה מקשה שפיר מברייתא ודוק היטב: