לשון הזהב שבת עג

קרמו פני' אסור ואם גרף הגחלים עד שיקרמו פני' קמ"ל רב ששת דשם אין מגיהין וכאן להחזיר תנן ומגיהין וא"כ גם לרש"י הוא כפי' תוס' דיוקא דמתניתן דהכא אלא שבא לפרש דלא מוכח זה משם דה"א דנגי' שם דאי הוי תני שם בהדיא דקרמו פני' שרי ע"ג גחלים א"א להגי' שם אבל כיון דתני עד שיקרמו פני' י"ל חסורי מחסרא עד שיגרוף ויקרמו פני' וזה הי' הספק בתחלת אם נגי' שם והלכה כרבנן או נגי' כאן והלכה כחנניא ומתורץ ממילא ק' התוס' דלעיל ע"א בד"ה לעולם אימא לך ומתורץ היטב הרי"ף ורמב"ם מהקושיא שכתבתי שם ומק' הפוסקים מרבא דהוא בתרא דאמר תרווייהו תננהו דהא דחי שפיר הגמ' בזה דאמר ורב ששת דיוקא דמתניתן קמ"ל ולא מוכח משם ודוק:

דף לח ע"א ברש"י בד"ה שכח קדירה אליבא מאן דאסר ר"ל שלא תקשה אפסק שפסק כחנניא כיון דסתם גמ' סובר כרבנן דאסר מדבעי דיעבד משמע ודאי דלכתחילה אסור לכך פירש"י דבאמת סוברין כחנניא אלא בעו אליבא דרבנן וכן פירשו התוס' בעצמם לקמן בד"ה עבר ושהה ע"ש וגם נ"מ גם אליבא דחנניא כגון בחזרה או בלא בישל כמאכל ב"ד אבל הם בעו אליבא דרבנן והא דלא פי' כפי' התוס' דבעו היכא דלא בישל כמב"ד ויהא להלכה נ"ל חדא משום דלשון שכח משמע שהי' דעתו לסלקו קודם שבת אלא ששכח ואם אינו מבושל כמב"ד הא לא חזי עדיין וגם לשון קדירה משמע שמבושל כמב"ד וכן מוכח לקמן דאל"ה מאי מקשה לרבה ורב יוסף ואסיק הקשיא דילמא הם סוברים כר"מ דאינו אוסר רק בלא בישל כ"צ ומיירי שלא הי' מבושל אף כמב"ד והכא מיירי רבה ור"י שמבושל כמב"ד אלא ודאי דגם התם מיירי במבושל כמב"ד מדנקט שכח וגם לשון קדירה ועוד דא"כ ק' ק' תוס' בד"ה בשלמא לרב נחמן ב"י ותירוצם לא ישר בעיניו דהא בישלה שייך שפיר כיון שלא הי' מבושל אלא כמב"ד כמו שפירש"י ע"כ הכא ולפירש"י לק"מ וביותר נ"ל הוכחה גדולה מאי שקשה לפי' התוס' מאי אסיק גמ' בקשיא על רבה ור"י הא התם איירי ר"מ ור"י שהם רבנן דחנניא שמחמירין לכתחילה בשהי' מחמירין גם דיעבד אבל רבה ור"י פסקו כן אליבא דחנניא דמיקל לכתחילה י"ל דמיקל גם בדיעבד אפי' היכא דאסור לכתחילה אבל לפי' רש"י מתורץ הכל ודוק ועיין מה שכתב בסמוך:

בגמרא נפק ודרש המבשל בשבת הא דמייתי משנה י"ל דפשט מיני' מדנקט המבשל משמע דוקא מבשל ממש הוא דיש חילוק אבל בשהי' ל"ש וק"ל:

בגמרא רבה ור"י דאמרי תרווייהו להיתרא וכו' אע"ג דאינהו לא בעו אלא שכח משמע דמזיד פשיטא להו שאסר איהו פשיט להם שטעו או י"ל שגם אינהו ס"ל ששוין הם ובעו שכח וה"ה למזיד אלא דלפ"ז לא פשיט להם מידי כיון גם הם ידעו של"ש לכן ראשון עיקר וק"ל בתוס' בד"ה שכח קדירה וכו' עד בדלא בשיל כמב"ד אע"ג שכ' במשנה דסתם תבשיל הוי אף בישל כ"צ היינו סתם תבשיל אבל סתם קדירה הוי לא בישל כ"צ בפרט דקאמר ובישלה משמע שלא הוי בשיל אלא דא"כ משמע אף לא בשיל כלל כמ"ש שאין חילוק בסתם תבשיל ה"נ בסתם קדירה להיפך לכך כ' אפי' בקדירה חייתא וכו' ע"ש אלא שהפוסקים לא פסקו כן בקדירה חייתא וכ' הב"י דהתוס' גופייהו חזרו מזה וגם כאן לא כ"כ ע"פ האמת אלא שי"ל כן ע"ש וצ"ל דסתם קדירה משמע בשיל קצת ודוק:

בתוס' בד"ה אבל האי וכו' תימה וכו' ונלע"ד לתרץ בטוב טעם ע"פ מאי שמקשה לעיל אהא ברייתא לימא ב"ש היא ולא ב"ה ומשני אפי' תימא ב"ה שמא יחתה וכו' ע"ש זה התי' הוא אליבא דאמת דפסקינן כרנב"י דכל היכא דגזרינן שמא יחתה אף בדיעבד אסור משני התם כן אבל לרבה ור"י א"א לתרץ כן נשארה הסברה של המקשה דב"ש היא ותו לק"מ דרבה ור"י מתירין משום דלא עביד מעשה ולב"ש אמרינן שם אע"ג דלא עביד מעשה אסור דזה הוי מעשה אליבייהו מאי שמתחיל מבע"י ונגמר בשבת כמו אינך שם ודוק:

בגמרא מיתיבי שכח קדירה וכו' הא דהאריך להביא כל הברייתא ולא מייתי רישא לחוד דמקשה מיני' וגם מאי דלא מקשה מהגזירה לחוד שאמר בתחילה היו אומרים דהא גם כשמייתי הברייתא הוצרך להביא הגזירה ולא הוי גברא אגברא דמסתמא לא פליג ר' חייא ארב רבו נ"ל דלשיטת רש"י לק"מ דהי' יכול לתרץ דשם מיירי בלא בשיל כמב"ד דהוי כמו מבשל ממש כיון דעיקר בישולו בשבת ואינהו מיירי בבשיל כמב"ד אבל כיון דר"י אוסר אפי' בישל כ"צ ור"מ נמי לא שרי אלא בבישל כ"צ אבל כמב"ד מודה דאסור מקשה שפיר וזה ג"כ ראי' גדולה לשיטת רש"י וגם לשיטת התוס' קשה מאי מקשה כיון שהם אסרו אפי' כמב"ד ואנן לא ס"ל כן ה"ה בלא בשיל כמב"ד לא קי"ל כהך ברייתא ודוק:

בתוס' בד"ה בשלמא לרנב"י וכו' עד דדילמא ר"י לא איירי וכו' ר"ל שתוס' אזלי לשיטתייהו שבעיא לקמן בעבר ושהה הוא בזה ואם יתרץ כך נפשוט הבעיא כיון דהלכה כרנב"י ובאמת אינו יכול לפשוט כדמשני וק"ל:

בגמ' איבעי' להו עבר ושהה מאי התוס' דחקו מאד כמ"ש בעצמם ומיהו לשון עבר וכו' וכן כל הפירושים שבכל הפוסקים דחוקים מאך מזה ונלע"ד שרש"י בקיצר לשונו פי' בו המחוור שבכל הפירושים שכ' רש"י במזיד אם מותר באכילה והוא אך למותר לפי פשוטו וגם בגמ' דנקט מי קנסוהו הוא למותר לכן נ"ל דבעי בין אליבא דר"מ בין לר"י והוא דלשניהן לכתחילה אסור בין מצטמק ויפה לו בין מצטמק ורע לו רק במזיד בדיעבד ס"ל לר"מ דמותר בשניהם אף במזיד ולר"י במצטמק ורע לו וכן בשוגג בלא בישל כל צרכו מותר בדיעבד מדין ולא אסור מדינא בדיעבד אלא במזיד ולא בישל כ"צ וחזינן דלאחר גזירה אף בשוגג בלא בישל כ"ל אסור וזהו בעיין דלעיל נפשוט דלאחר גזירה אסור בשוגג עכשיו בעי במזיד ובישל כ"צ לכל מר כדאית לי' דשרי מדינא אם גזרו לאחר גזירה לאסור ע"ז אמר מי קנסו ר"ל לאחר גזירה שגזרו על השוגג מכ"ש לקנוס את מזיד דעביד איסורא או לא ר"ל דבשוגג גזרו שפיר היכא דבמזיד מדינא אסור כגון דלא בישל כ"צ אתי לערומי אבל במזיד לא שכיח שיעבור ופשיט שפיר מדאסר מצטמק ויפה לו