לשון הזהב שבת עא

שפוסק שסמיכה בחזרה אסור משום שפוסק כרבנן ולדידהו ודאי לא מוכח חזרה משהי' ודוק:

בגמרא ת"ש ב' כירות המתאימות וכו' הא דלא פשיט מדקתני בהדיא אין משהין על שאינו גרופה לק"מ דודאי הך ברייתא הם רבנן דחנניא ומתניתן אי להחזיר תנן אתיא כחנניא אבל מפלוגתא דב"ש וב"ה פריך שפיר מתניתן מני דלא אשכחן דפליג חנניא בסדר פלוגתא דב"ש וב"ה רק ר"מ ור"י ומני מתניתן ועפ"ז מתורץ היטב דברי הגמ' בתירוץ תנא דידן ופליג עלי' בחדא וכו' ע"ש והוא תמוה לכאורה דלא מתרץ אקושיא דמתניתן מני כיון דפליג גם על ר"י וכר"מ ודאי לא סבר אף בגרופה וכמאן סבר אבל לפמ"ש א"ש כיון דבסדר פלוגתא דב"ש וב"ה סבר כר"י תו לא קשה מגרופה וקטומה דסבר כחנניא דפליג בהדיא אתרווייהו וסובר דבשהי' לא בעינן גרופה וקטומה וק"ל:

בגמ' דילמא שאני התם כיון דמידלא שליט בה אוירא ועיין בט"ז סי' רנ"ג שהקשה על הש"ע בתימה למה הביא הדין דב' כירות כיון דאסקינן דשרי לסמוך מכ"ש היכא דמידלא ואני אומר לדבריו קשה ג"כ אגמ' דליפשוט מברייתא לאיסור סמיכה מדנקט היתרא בהיכא דמידלא ולא נקט סמיכה בקרקע דהוא רבותא טפי ש"מ דשם אסור וגם היכי פשיט להיתר כיון דמהכא מוכח איפכא אלא ודאי דלק"מ די"ל גם סברא להיפך דסתם סמיכה מותר טפי דהוא מגולה מכל צד ושליט בה אוירה מצדדיו ולא מחזיק הבלא דסליק מכירה משא"כ בב' כירות המתאימות דמחזיק הבלא דסליק בה מאידך כיון דלא שליט בה אוירא מצדדיו ה"א דאסור קמ"ל דאפ"ה שרי ולא תפשוט מיני' לא היתר ולא איסור וזה מדוקדק בלשון הגמ' דאמר דילמא שאני התם תיבת דילמא מיותר הוא אלא בא לתרץ דלא תיפשוט להיפך קאמר דילמא זה הסברא אמת ולא תיפשוט להיתר ואם תפשוט לאיסור נאמר דילמא להיפך כיון שאין סברא זו מוחלטת וממילא לק"מ על הש"ע ודוק:

בגמרא מאי הוי עלה וכו' ר"ל אע"ג דדחי התם הכא סומכין בחד מקום וכו' היינו שלא מוכח הך סברא מנוטלין אבל ודאי י"ל דגם בשני מקומות תני אגב וכן צ"ל באמת לפי המסקנא וק"ל:

בתוס' בד"ה אא"ב להחזיר תנן וכו' עד וקשה להר"ח וכו' אמנם אין זה ק' לרש"י דבתוכה הוי מטמין ממש ברמץ משא"כ שם י"ל דמיירי במקום מגולה אלא שהתוס' אזלי לשיטתייהו דגם תוכה לא הוי מטמין ממש וק"ל בא"ד ק' לר"י היכי בעי למימר וכו' עד וי"ל דבלא"ה וכו' דברי התוס' צריכין ביאור דהק' צריך פירוש מאי בכך דמתניתן כחנניא ורב סבר כרבנן וצ"ל דאזלי לשיטתי' דמש"ה אמרינן חסורי מחסרא כדי לאוקים מתניתן אליבא דהילכתא אבל כיון דפסק כרבנן איך אפשר לומר להחזיר תנן ולהגי' בחנם אמנם לפ"ז לא מתרצין מידי דאכתי למה נגי' וגם היא גופא קשה כמאן סבר ונראה לפרש דרב סבר כחנניא במצטמק ורע לו וביפה לו פוסק כרבנן וכזה מצינו כ"פ נראין דברי פלוני בזה ודברי פ' בזה וא"כ מתורץ ג"כ מאי דיכול לסבור להחזיר תנן והא דמגי' חסורי מחסרא כדי לאוקמא ג"כ אליבא דהילכתא משא"כ לשהות והוא אם נאמר להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף באינו גרוף מיירי במצטמק ורע לו וכחנניא אע"ג דמתניתן סתמא קאמר לק"מ דעיקר דין דתנא איסור אתי לאשמועינן דלא יחזיר עד שיגרוף וזה הוא סתמא שפיר דבכל ענין אסור להחזיר דאף מצטמק ורע לו אסור להחזיר באינו גרופה אליבא דכ"ע ונקט מילתא דפסיקא והדיוק דלשהות שרי אף באינו גרופה היינו ברע לו דוקא ושפיר נקט מילתא דפסיקא עיקר הדין והכי משתמע להחזיר תמיד אסור משא"כ לשהות אינו תמיד אסור רק זימנין שרי כגון רע לו אע"ג דאמרינן ח"מ ונקט לה במשנה אעפ"כ הוי רק דיוק וא"ש אבל א"א להשהות תנן קשה היכי נקט סתם לא ישהא עד שיגרוף הא ברע לו שרי לכך טוב להגי' א"ד לשהות ואתיא מתניתן כרבנן ותמיד אסור אף רע לו אף שהוא שלא אליבא דהילכתא כדי שלא נגי' כמו שמסופק מעיקרא בעל הבעי' לדידן כמ"ש התוס' לעיל ה"נ לרב ודוק:

ע"ב בגמרא שאני הכא דקטמה א"ה מאי למימרא הוא תמוה מאד כמ"ש התוס' דמעיקרא ס"ד איפכא ותירוצי התוס' דחוקים מאד מכ"ש מ"ש המהרש"א לתרץ ע"פ סיגנון לא ידענא שותא דידי' ואינו סוגיא כלל אכן נלע"ד דרש"י פירשו בקיצור מתק לשונו בטוב טעם והוא כמ"ש בד"ה שאני הכא וגלי דעתי' דלא ניחא לי' בצמוקי' והוא תמוה לכאורה מאי בעי בזה לתת טעם לקטימה דמהני דוקא כאן וגם במשנה כתב לצננם משמע דטעם דבתר קטימה אינו מוסיף הבל וכן משמע בדיבור הקודם גבי עד שיגרוף ע"ש משמע אבל גילוי דעת לא מהני אם הוא מוסיף הבל ואם בא ליתן טעם למה לא מהני הובערה למיהדר למילתא קמייתא קשה למה לא נאמר גם לפי טעם המשנה דהובערה ממילא אין אוסר וגם היא גופא קשיא אם לא מהני טעם דמשנה להובערה למה יהני זה הטעם מנ"ל דמהני גילוי דעת כיון דסוף סוף הוא מטמין במוסיף הבל דלרש"י הוי כמו הטמנה וגם תיבת בצימוקי' הוא מיותר וגם בכל הספרים כתיב ברש"י דקיטמה ביוד אחר הקוף לכן נ"ל דודאי הכא דהובערה ודאי הדרא למילתא קמייתא לענין איסור חזרה או שהי' באינו מבושל כל צרכו אלא דההיא סוגיא ודאי סברא מצטמק ורע לו מותר להשהות אף באינו גרוף מדמתמה על מצטמק ויפה לו כמ"ש רש"י והיינו ודאי משום דהיכא דיפה לו אתי לחתוי כדי שיצטמק משא"כ ברע לו למה יחתה וא"כ כיון דקטמה ודאי לא ניחא לי' שיצטמק הוי לדידי' מצטמק ורע לו לכך שרי אע"ג דהובערה אבל באינו מבושל כל צרכו ודאי לא מהני הקטימה כיון דהובערה ומוסיף הבל ומתבשל אלא דמעיקרא דבעי למימר ש"מ מצטמק ויפה לו מותר והוי ס"ד דהדרא למילתא קמייתא אף לזה משום דהוי ס"ד דמיירי בקטמה מעצמה דהיינו גחלים שעממו וא"כ לא גלי דעתי' ומשני שאני הכא דקיטמה ביוד כגירסת רש"י דהיינו שהוא קיטמה בידים ולא קטמה ממילא וא"כ גלי דעתי' דלא ניחא לי' בצימוקי' והוי לדידי' רע לו ופריך שפיר א"ה שקיטמה בידים והוי ממש מצטמק ורע לו מאי למימרא דהא רע לו כמ"ש רש"י בדיבור הקודם דבמצטמק ורע לו א"צ להשמיענו ומשני דאפ"ה הוי רבותא כיון דהתבשיל מצד עצמו הוי מצטמק ויפה לו ה"א דאף לזה הדרא למילתא קמייתא ודוק כי נ"ל ברור: