לשון הזהב שבת סג

הוא משום דהוי מלאכת שמים ואי הל"מ לא צריך טעם וכן הקרא מן המותר בפיך אין צריך טעם והל"ל לא הוכשר לתפילין אלא עור בהמה טהורה ודוק:

בגמרא בשלמא לענין טומאה בהא פליגי וכו' הוא מיותר ונ"ל לפרש דודאי ידע ראב"א די"ל בשבת פליגי אי מיתר להדליק הואיל ולא הבהבה כרבא וכמו כל פסולי פתילות דמתניתין ולא הוי דחיק נפשי' למיקמא בי"ט דוקא ושלא כהילכתא דאיהו גופא סבר כר"ש אלא דקשה לי' דא"כ מאי שייך זה לזה וגם מאי שייך פלוגתא דטומאה לכאן ואת"ל איידי דשבת נקט נמי טומאה דבשלמא אי הוי חד טעמא שייך לומר איידי ולכך נקט בשלמא לענין טומאה פליגי ודאי אי קיפול מועיל וא"כ אי הוי הכא בשבת טעמא אחריני לא הוי שייך למיתני בחד בבא וגם לא שייך לכאן לכך דחיק נפשי' לפרש דהא בהא תליא משום דטמאה היא לכך אין מדליקין בה ודוק:

דף כט ע"א בגמרא רבא אמר היינו טעמא וכו' והא דנקט לה הכא דטומאה וגם בחד בבא צ"ל דס"ל דאע"ג דלאו חד טעמא כיון דפליגי בחד מילתא הני תרי פלוגתת נקט להו בהדי הדדי אמנם הוא דוחק גדול דעכ"פ לא הוי למיתני להו בחד בבא וגם הוי לי' למיתני דשבת קודם וביותר לפ"ז יוקשה ארב המנונא לקמן דלא הוי אף בחד מילתא דהא מקולי מטלניות לא שייך בקיפלה דוקא ובפתילה אלא בבגד שהקילו ולא שייך כלל לכאן ונ"ל לתרץ אליבא דרבא דג"כ הוי חד טעמא משום דאין מדליקין בה ועדיין לא חזי לפתילה בלא היבהוב לכך קיפול אינו מועיל דעדיין בגד הוי לענין טומאה משא"כ אי מדליקין בה ע"י קיפול לחוד הוי פתילה ולא בגד לכך קיפול מועיל וראב"א ל"ל זה הסברא ובדרך זה י"ל גם התירץ של רב המנונא כמו שנבאר בסמוך ודוק:

ברש"י בד"ה ומקולי מטלניות וכו' עד וקיפול דנקט במתני' וכו' וגם לפי פשוטו משמע דברי רש"י דאיירי ג"כ שתלאו במגוד או אחורי הדלת ותימה גדולה בעיני חדא דהיכא רמיזא במתניתן זה וגם לא שייך קיפול לכאן וגם לא שייך כלל הפלוגתא דטומאה לפתילה דהתם משום שביזוהו הוא ולא משום פתילה וגם לא שייך כלל זה לזה ולא למכילתן ומה גם למיתני בחד בבא לכן נ"ל לפרש דפתילה הוי דומיא דתלאו במגוד או אה"ד דכיון שעשאו פתילה כבר הסיחו מדעתו מהיות בגד לכך קיפול דאל"ה לא הוי עדיין פתילה ולא הוי כמו תלאו במגוד וטמא ויש לכוין זה בדברי רש"י דה"ק משום היבהוב וכו' ר"ל משום דלענין הדלקה אי הבהבה ודאי שרי ואי לא קיפלה ודאי אסר נקט לה גם לענין טומאה כיון דתלי בזה דהוי פתילה מש"ה טהורה לר"ע ולפ"ז לא הוי צ"ל דאזיל ר"ע לשיטתי' אלא כיון דהאמת כך הוא והוי לר"ע טהורה אפי' אי לא הוי מדליקין בי' אלא דסוף סוף כיון דפלוגתייהו משום דתלי בפתילה נקט לה הכא והא דאמר רבא לקמן והדר בי' ר"ע וכו' מדנקט פתילת הבגד וכו' לאו דאיירי דתלאו במגוד אלא דמוכח דפתילה הוי כמו תלאו במגוד ולא מבוזה כ"כ כמו אה"ד דאל"ה ליתני של בגד ודוק:

אמנם לולא דברי רש"י לקמן שפי' דלענין הדלקה פליגי אי מדליקין בפתילה שאינו מחורכת הייתי אומר דרב המנונא מפרש פלוגתא דהדלקה כראב"א אלא שא"צ לאוקמא בגע"ג מצומצם וגם בקיפול מועיל אלא בקולי מטלניות וכמ"ש ואם הבהבה ודאי טהורה לכ"ע דהוי כמו זרקו באשפה דאין ראוי שוב לבגד ובי"ט שחל להיות ע"ש עסקינן דלר"א כיון דטמאה היא אי מדליק לה הוי עכ"פ כמו זרק באשפה והוי נשבר בי"ט מש"ה אין מדליקין בו ולר"ע הוי נשבר מעי"ט משום קולי מטלניות ודוק:

בתוס' בד"ה רבא אמר משמע דרבא סבר וכו' ר"ל דהא עדיין לא שני תירץ דרב המנונא דנאמר שסמך עלי' ואמאי לא מפרש לענין טומאה או הל"ל בתר רב המנונא וק"ל:

בא"ד ע"כ נרא' דהכא גרס רבה והתם רבא ול"ל איפכא חדא דמסתמא נקט ש"ס כסדר מעיקרא ראב"א ורבה ורב המנונא ואח"כ רבא שהוא בתרא ולא מעיקרא רבא ואח"כ רבה וגם ליכא למימר דרב המנונא ורבה סמכי ארבא וא"כ היכי מפרשי אינהו טעמא דהדלקה ודוק:

בא"ד ונ"ל דבחנם נהגו וכו' נ"ל שהוא מקושר מהקודם ר"ל דא"ת ע"כ גרסינן רבא דאל"כ למה נהגו הנשים להבהב דנגד רבה י"ל דהלכה כראב"א ור"א בר' אושיעא דלדידהו א"צ להבהב אלא ודאי גרסינן רבא לכך נהגו כן דבכ"מ הלכה כרבא שהוא בתרא לכך כתבו דז"א דאף אם גרסינן רבא אעפ"כ בחנם נהגו דהא רבא קאמר כן רק לר"א דשמותי הוא וכו' וא"כ שפיר גרסינן רבה הכא כיון דבלא"ה הוי חומרא בעלמא וק"ל:

בד"ה ולא בסמרטוטין וכו' עד ומיהו בתוספתא גרס וכו' והא דנקט לה הכא נ"ל דר"ל למה נקט קיפלה הל"ל פתילה שלא הבהבה אין מדליקין וא"ל דנקט לרבותא אע"פ כן אין מדליקין דליתני כח דהיתרא דאע"פ שלא קיפלה ג"כ מדליקין לכך קאמר ולא בסמרטוטין אע"פ שאינה מחורכת לכך נקט קיפלה משום דיוק דדוקא בקיפלה הוא דלא הבהבה אין מדליקין אבל הבהבה מדליקין אבל לא קיפלה אפי' הבהבה אין מדליקין דהוי סמרטוטין וק"ל:

בגמ' אימא שפיר דמי צריכא ולהיפך לק"מ כיון דאיכא פלוגתא הוי הך צריכא לר"ש להיפך אלא דק' אתמרים דלר"י שמעינן מאגוזים ולר"ש מכלים וצ"ל דה"א סברא דמעיקרא מכסיין והשתא מגליין יותר חמור וה"א דגבי כלים דמעיקרא מגליין והשתא מגליין מודה ר' יהודא דשרי לכך צריכי כולהו ודוק:

בתוס' בד"ה והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו' מה שהקשה המהרש"א מה שתוס' לא מייתי משמן של בדדין נ"ל משום דשם יש לפרש כפירש"י דג"כ לא הוי נולד ומכרכי דזוזי אף דהוי מוקצה אתי נולד בק"ו וק"ל בתוס' בד"ה בין מן המוכן פי' בקונ' וכו' ע"ש עד גמירא ולענ"ד נראה פירש"י יותר נכון ומוכרח דלפי' התוס' ק' חדא הא שני הקושיות דאמאי קרי לה מוכן ושאינו מן המוכן ק' לשלשתם אף שמתרצין דמקשה כיון דלדידי' טמא אמאי קרי לה שאינו מן המוכן גם בל"ז קשה ול"ל לזה הדוחק הל"ל אכולהו ואמאי קרו כולם למגוד מוכן ולאה"ד שאינו מן המוכן וגם לא שייך תירוץ