לשון הזהב שבת סב

דא"כ אף הכלים שתחת אהל אחר לא יטמא וע"ז תירץ שלא הי' יכול להקשות כן דהי' לשנוי כדאי' בספרי וא"ת א"כ למה נקט הספרי זה הק"ו הא לפי האמת לא צריך לק"ו דיש ריבה וי"ל דאי לאו הק"ו ה"א דריבה קאי רק אכלים שתחתיו ולא על אהל עצמו המחובר אע"ג דריבה הכל הכי מסתבר שיהא הריבוי על כל האהל לענין כלים שתחתיו במילואו וגם הג"ש יהי' על האהל עצמו במילואו ולא נאמר שזה למחצה וזה למחצה וא"כ הוי קשה אי מה להלן שזורין וכו' לכך נקט הק"ו ולא צריך ריבוי אכלים שתחתיו ע"כ קאי גם אאהל ולפ"ז גם דברי רש"י יותר מסתבר לפרש כן שהקשה כן אתירץ שמשני אהל אהל ריבה ע"ז כ' ואי קשיא וכו' ר"ל ונאמר דהריבה קאי ע"ז ואכתי תקשה דניבעי דוקא שזורין וע"ז תירץ שא"צ ריבוי ע"ז דמק"ו מייתי לה ודוק:

מה שהקשה המהרש"א בתוס' דמייתי ואת המשכן תעשה וכו' ולא מייתי ונשאו את יריעות המשכן נ"ל משום דהיינו יכולין לפרש יריעות של משכן ולא הם נקרא משכן אבל קרא דהמשכן תעשה מוכח שפיר ודוק:

בתוס' בד"ה אי מה להלן קרשים פי' בקו' וכו' והקשה ריב"א וכו' ע"ש ונלע"ד דלק"מ דהא השתא ס"ד דמשכן קאי אקרשים והיריעות וכמו שאם עשה אהל מפשתן לבד טמא כיון שהי' במשכן וקרוי אהל ה"נ אם עשה אהל מעץ לבד יהא טמא וק"ל:

בגמרא ואיכא למיפרך מה לשרצים שכן מטמאין בכעדשה המ"ל מה לשרצים שכן כל הבגדים טמא בהן וא"ל דאתי למימר אליבא דכ"ע דהיינו אף לאביי אליבא דרשב"א ותנא דבי ר"י לעיל דאף בשרצים אין טמא אלא צו"פ (א"כ היכי אמר לקמן אתיא בק"ו מנוצה של עזים וכ' התו' דא"ל שו"ע יוכיח דמה לשו"ע שכן אינו מטמא בשרצים ר"ל מש"ה אינו מטמא באהל המת הא נוצה של עזים נמי אינו טמא בשרצים לדידי') אמנם לק"מ דאדרבא י"ל דלאביי לק"מ שני ק' התוס' דלשם כמו שנבאר בעזה"י וא"כ גם הכא לק"מ דבעי למימר אף לאביי אף דרבא קאמר לי' ודוק:

בתוס' בד"ה ריבה עור בהמה טמאה וכו' עד ונראה דהא דנקט בהמה גסה וכו' לכאורה אינו שייך לכאן ואינו מקושר מהקודם אמנם ה"פ דלא תיקשי היכי ס"ד דמש"ה הצריך הך ברייתא ריבוי דלא נימא דומיא דצמר למה לא חישב גם בהמה גסה כמו שם בת"כ אלא ודאי הך ברייתא ל"ל דרשה דצמר וע"ז כ' דגם שם ב"ג לאו דוקא ע"כ וא"כ לא פליגי וי"ל דהיינו הך ברייתא אלא שקיצרה וק"ל. בתוס' בד"ה מה לשרצים וליכא למיפרך וכו' עד ואומר ר"י משום דג"ש וכו' ועי"ל וכו' עיין במהר"מ שהקשה א"כ מאי מהני ק"ו ותירוצו דחוק ודאי מה שהקשה מכח ועי"ל לק"מ דהג"ש בגד ועור לא כתיב אלא גבי טומאת כלים דמת שתחת אהל אבל ק"ו ודאי יכול למילף טומאת אהל עצמו מטומאת כלים דשרצים אבל תי' הראשון תמוה כיון דג"ש דאהל אהל סתר לג"ש בגד ועור מכ"ש דסתר לק"ו ודוחק לומר דק"ו וג"ש עדיף יותר מג"ש לחוד ונ"ל לפרש אחר שנבין עוד דברי התו' שסיים לכך צריך ריבוי שאין לו פירוש שהוא למותר וגם מאי ריבוי יש כאן הל"ל לכך צריך ק"ו ונ"ל לפרש כוונתם דקאי אלעיל ור"ל דעפ"ז מתורץ גם הק' דתוס' בדיבור הקודם שהקשו למה צריך ריבוי בשרצים לעור בהמה טמאה ודחקו לתרץ ועפ"ז ממילא מתורץ כיון דכאן איכא ג"ש דאהל אהל דסתר לי' ואי לא כתיב ריבוי היינו מקיימין שני הג"ש דאהל אהל אתי לאורוי בטומאת אהל שעור בהמה טמאה שאינו טמא ושרצים הוי ילפינן מג"ש דבגד ועור מהכא דגם בהו עור בהמה טמאה טהור לכך צריך ריבוי בשרצים וא"כ כיון דבלא ריבוי הוי ממעטינן אהל המת ושרצי' מג"ש דאהל אהל ובגד ועור עכשיו דמרבה הכתוב מרבה גם שניהם כיון דאיכא ק"ו דל"ל דאהל אהל סתר לי' דהא הג"ש הוי קאי לשניהם מחמת בגד ועור גם הריבוי קאי לשניהם והרב פורת דלעיל דלא תירץ כן אפשר ס"ל כמו ועי"ל ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה אתי בק"ו מנוצה של עזים וא"ת וכו' ועוד קשה וכו' עד והקשה השר מקוצי וכו' ולענ"ד נ"ל דלק"מ די"ל דרבא מברניש ס"ל כאביי לעיל אליבא דתנא דבי ר"י ורשב"א דנוצה של עזים אינו טמא כלל בשרצים מאף כל ויליף ק"ו מנגעים ושרצים דמה נוצה של עזים דאינו טמא בנגעים ושרצים טמא באהל המת וכו' אע"ג דנקט נגעים לחוד י"ל דקאי אלעיל דנקט נגעים ושרצים אע"ג דלעיל קאמר רבא ואיהו פליג אאביי לעיל גבי שמעתין דצו"פ הא רבא איתותב וי"ל דלדידי' באמת עור בהמה טמאה אינו טמא באהל המת כמו שפשט רב יוסף ואדרבא מסתבר כן דאל"כ היכי פשיט ר' יוסף דטהור הא איכא ק"ו ולפמ"ש א"ש דרב יוסף ס"ל כרבא ולא מוכח מק"ו כמו שהקשו התוס' ורבא מברניש ס"ל כאביי וא"כ לק"מ כל הקושיות דל"ל שו"ע יוכיח דהא אינו טמא בשרצים וגם לק"מ ל"ל קרא גבי שרצים דהא ליכא ק"ו גבי שרצים כיון דנוצה של עזים אינו טמא בהם וממילא לק"מ ק' השר מקוצי אלא שהתו' ביקשו לתרץ אף אם ס"ל כרבא ודוק:

אמנם לפמ"ש מתורץ ק' חמורה דבגמ' מקשה אלא הא דתני רב יוסף למאי הילכתא וכ' התו' לא בעי למימר וכו' וכ"כ רש"י דמאי דהוה הוה ותימה גדול דא"כ מאי בעי מאי הוי עלה דתחש למאי הילכתא מאי דהוי הוי ולפמ"ש א"ש דזה הפשיטות הוי רק לאביי והא דמקשה אלא הא דתני ר"י היינו לאביי האיך מפרש הברייתא אבל על רב יוסף גופא לק"מ די"ל דסבר כרבא תדע דאל"ה מאי משני לתפילין הא רב יוסף אמר לה על תחש דכן אמר לעיל להדיא מאי תיבעי לי' תנינא אלא ודאי ארב יוסף לק"מ רק לאביי האיך מפרש את הברייתא ומשני לתפילין ואהא מבעי' שפיר מאי הוי עלה דתחש ונ"מ למיפשט בעיין אליבא דרבא דתו לא מיפשט מברייתא אף לרבא די"ל דקאי רק אתפילין וכן משמע ברש"י להדיא שכ' בד"ה מאי הוי עלה לא איפשט בעיין ולפי פשוטו הא כבר איפשיט מק"ו אלא ודאי כמ"ש וכ"כ לתרץ הקושיא גדולה שכ' ודוק:

ברש"י בד"ה הל"מ וכיון וכו' עד ומתניתן דרב יוסף לאו הל"מ קאמר נלע"ד דרש"י בא לתרץ בזה מה שהקשו בתוס' בד"ה תפילין בהדיא וכו' ור"ל כיון דהך ברייתא קאמר הלשון למלאכת שמים משמע דטעם