לשון הזהב שבת נו

כיון שפטור ולא הוי מצוה כלל דרשאין לעקר בשב ואל תעשה וליכא מצוה כלל למה להם לעשותם כן נ"ל בדברי התוס' ברור ודוק:

אמנם צ"ע רב לפרש הך סוגיא דהכא לדבריהם מאי שייך לומר ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה היינו וודאי כב"ש מאי ואינהו סברי הא איהו נמי סבר הכא לב"ש אלא שהיו מחולקין שר' יהודא הי' סבר דהלכה כב"ה כמו שאמר הל"ל ואינהו סברי הלכה כב"ש בהא מאי שייך לומר טעם דאף הוא סבר האי טעם וב"ה פליג בהאי טעם ואינו תירץ על מה שהקשה להם. וע"כ צ"ל דהא ודאי טעמא שפוסק הגמ' כב"ש כדמשמע הכא ובסיפא דברייתא אע"ג דבכל הש"ס הלכה כב"ה היינו ודאי משום דמסתבר טעמייהו שיש לגזור כן אבל ודאי אי הוי פליגא מן התורה ודאי הי' הלכה כב"ה כבכל הש"ס ומכ"ש הכא דהא קי"ל דרשינן הכא סמוכים כמ"ש התוס' וא"כ י"ל דבהא פליגי דר"י סבר דפליגי מדאורייתא אי דרשינן סמוכים לכך אמר והלכה כב"ה ואהא שפיר קאמרי ואינהו סברי דטעמייהו דב"ש גזירה משום כסות לילה לכך הלכה כב"ש דמסתבר טעמייהו אלא שקשה דא"כ ישארו קושיות התו' לר"י היכא סובר דב"ש דלא דרשי סמוכים חדא אמאי נקט פוטרין ואי משום כלי קופסא ק' כמ"ש התוס' וגם אהא דלא דרשי סמוכים לר"י ק' כל מה שהקשו וצ"ל דהתו' לא הקשו אלא א"א דכ"ע סברי כן אליבא דב"ש אבל כיון דר"י לחוד סובר כן אליבא דב"ש ואינהו לא סברי כן אף לב"ש וקי"ל כתלמידיו ובאמת אף בחובת טלית אף דר"י סבר כן לא קשה והוא דוחק וגם הוא דוחק גדול שר"י ותלמידיו יחלוקו בפי' הברייתא ר"י מפרש כפירש"י ואינהו מפרשי כפי' התוס' וע"כ צ"ל כן לפי' התו' כמו שאני מבאר בהכרחה מוכרחת וגם עדיין קשה לפירושם היכי טעה ר"י לומר שעושין כב"ש מדאורייתא א"כ אמאי לא הי' להם ציצית במינו דהוא חיוב דאורייתא לב"ש לדידי' והיא קושיא גדולה וע"כ צ"ל לפירושם הך דוחק שכ' לעיל שהיו מחבין לגמרי כנפי כסותם ולא ראה כלל והי' סבר שיש להם במינו והוא דוחק גדול וצ"ע רב ליישב פירושם יותר מרווח לכן נלע"ד שיפה פסקו הרי"ף והרשב"ם כפירש"י שבמינו חייבת דלפירש"י לא קשה כל הני קושיות שכתבתי ואתיא דברי הגמ' ולשונו בפי' רווחא ולק"מ כל הקושיות שהקשו התוס' דכמו להתוס' גופא מפרש לר"י אליבא דב"ש כן אנו נפרש לכ"ע אליבא דב"ש דב"ש רק סברי שהוא חובת טלית לכך נקטי לשון פוטרין וב"ש לא דריש סמוכים דאנן קי"ל כב"ה דוק ותשכח שלא קשה כל הקושיות זולת מה שהקשו שרב עמרם גאון פוסק בהא כב"ש גם זה אינו קושיא כיון שהדין כב"ש דהא ב"ה מודו לב"ש דמדרבנן אסור שפיר פוסק כן דאין נ"מ לדינא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן והא דנקט ב"ש היינו משום דבב"ה אינו מפורש אם פוטר מדרבנן וגם אדרבא מש"ה פוסק כב"ש שלא נטעה לומר דרבנן פטרי אף ממינו וכפי' התוס' לכך פסק כב"ש דאיהו ודאי מחייב במינו לפירש"י וב"ה רק מודו להם מדרבנן וחייב אף לדידהו במינו כב"ש ודוק היטב כי נ"ל ברור ונכון כפירש"י והרי"ף והרמב"ם שהביאן הנ"י פה ונלע"ד להלכה ולמעשה שרשאי לעשות טלית פשתן וציצית ממינו ודוק:

מ"ש המהרש"א בק' התוס' מהך דרב עמרם פוסק כב"ש כוונה חיצונית שאין כאן רמז ממנו לא ידענא למה הלא גם לפי פשוטו א"ש שהקשו דלפירש"י דלב"ש אסור מדאורייתא מוכח מכאן ומסיפא דברייתא דהלכה כב"ה וגם יותר פשוט קושיתם מנ"ל לפסוק כב"ש דלפי' התוס' מוכח מהכא ומשם משא"כ לפירש"י וק"ל:

דף כו בתוס' בד"ה ולימא תימא וכו' ונ"ל די"ל שנפט לבן עף ביותר ואסור אף בחול אבל זה אינו עף כ"כ רק בשבת משום חומרא דחילול שבת ושפיר הוציא המ"א מהכא שאסור לסתום פי התנור בעץ בשבת דלכאורה אינו ראי' דשם אינו רוב שידליק העץ ומנ"ל לדמות אבל מהכא מוכח דצרי מדשרי בחול ג"כ אינו מצוי שיהא עף אלא משום חומרא דשבת אסור ג"כ בעץ שהוא סותם הוא מיעוטא דשכיח וחיישינן עכ"פ בשבת לאסור ודוק:

בד"ה חדא ועוד קאמר וק' לר"י וכו' לכאורה אינו מקום לכאן דלעיל הוי להו לאקשוי ארבא וצ"ל דה"א דלאו דוקא דזה הטעם לחוד אלא שאמר עוד טעם אבל הכא דמדקדק ומשני הקשה שפיר וק"ל:

בד"ה ולא מסיימי ולא שייך הכא וכו' היינו משום דגם כאן הוא כמה תנאי ואינו ברור שהוא לטפוי אם יש איזה סברא כנגדו כמ"ש אני לעיל בדף הקודם ודוק:

בגמרא תניא ארשב"א וכו' עד גמירא בהך שמעתתא כבר אמרתי חילוק ארוך בק"ק סטריזוב רק לא כתבתיו כולו אפס קצהו תראה בקונטרס הדרשות שלי אך ב' וג' דיבורי הנ"ל הראשונים והמותר לא כתבתיו מחמת טירדת תלמידים וצרכי קהלות המוטלת עלי תמיד לכן עתה בלמדי בו לא עיינתי שוב במה שכבר כתוב אלי אך במה שלא כתבתי והעליתי במצודתי לפרש לפי דרך לימוד השיעור אכתוב פה בעזה"י:

ע"ב בגמ' דכ"ע מיהת גע"ג מטמא בנגעים פירש"י בין לאביי בין לרבא אליבא דהני תנאי הוא למותר ונ"ל שרש"י מפרש לתרץ מאי שייך זה הקושיא לכאן לאביי ורבא אלא משום דבל"ז היינו יכולין לומר עכ"פ לתנא דבי ר"י דגע"ג אינו מטמא בנגעים וקאי אף כל אשלע"ש אלא לאביי ל"ל הכי דהא אמר שאמרו דבר אחד ולרבא ג"כ ל"ל הכי דא"כ אמאי לא אמר גע"ג בצו"פ איכא בינייהו והא דאמר בנגעים משום דבשאר טומאות י"ל לרבא דאית לי' או בגד קאי לשע"ש בש"ב אבל גע"ג בצו"פ טהור כמו שנבאר לקמן לשיטת רש"י דלא כהתו' אך לאביי טמא והוא מקשה לכ"ע ודוק:

או י"ל דמקשה דוקא השתא אמאי לכ"ע טמא ר"ל בין לאביי בין לרבא ר"ל לאביי הוי ניחא אבל לרבא קשה והכא מוכח דלכ"ע טמא והיינו ודאי דידע מהברייתא דמרבה מוהבגד אלא דסמיך אואימא לרבות שע"ש בש"ב והיינו יכולין לומר דיותר מסתבר לרבות גע"ג בצו"פ אבל לרבא אליבא דרשב"א אית לי' בשאר טומאת שע"ש בש"ב טמא וגע"ג אף בצו"פ טהור כמו שנבאר חזינן דזה מסתבר יותר א"כ קשה גם בנגעים נימא הכא וזהו מדוקדק בלשון רש"י שכ' בין לאביי וכו' ר"ל לרבא אליבא דרשב"א קשה ודוק: