לשון הזהב שבת נה

עצמן לוקה קשה כ' התוס' ביבמות דאם בתרמה אסור לבער בטומאה כמו במעשר גם לענין זה הוי ילפינן ממעשר ללקות בטומאת עצמו וק"ל:

בתוס' בד"ה פיגול היינו חושב לאכלו חוץ למקומו וכו' ר"ל דלפירש"י קשה אמאי לא חשיב חוץ למקומו ממש דפסול ומחשבת חוץ למקומו אמנם נ"ל דלפירש"י אדרבא ניחא טפי דאטו כרוכלא ליחשב וליזול ולא חשיב אלא שיהא טפי חומרות מתרומה ושייר טובא וא"כ לא יוקשה קושי' התוס' בדיבור הקודם וגם מה שהקשיתי לעיל אמנם תוס' אזלי לשיטתייהו דלא שייר כלום לכך מקשין בדיבור הקודם דל"ל דשייר דמאי שייר דהאי שייר אבל לרש"י לק"מ דשייר טובא וק"ל בד"ה כרת שאינו מגיע לס' וכו' עד אמר לי' אביי וכו' לכאורה הוא למותר אבל באמת זהו עיקר הקושיא דודאי גם רש"י מודה שמת בקוצר ימים ג"כ בכרת אלא דעיקר הוכחה למה לא אמר לי' אביי מכרת דבני מי נפק אבל אין זה קושיא מוכרחת לרש"י כמ"ש התוס' בעצמם וק"ל:

ע"ב בגמ' ואני אומר מצוה מאי מצוה דאמר רב יהודא אמר רב לכאורה אינו מובן מאי קושיא ומאי תירץ ומאי הוכחה ונ"ל דה"ק ואני אומר מצוה לאו לאיפלוגי אדרב קאתי אלא ה"ק ואני אומר רשות דאמר רב לאו שהוא רשות ממש אלא שגם הוא מצוה רק לגבי הדלקת נר שהוא חיוב יותר קרי לי' רשות וכן הדלקת נר נמי היא מצוה כמ"ש התוס' אלא לגבי רחיצה שהיא ג"כ מצוה ואינו כ"כ מצוה קרי לי' חובה וע"ז קאמר מאי מצוה ר"ל מנא לך דהכי קאמר רב דילמא רשות ממש קאמר וע"ז מוכיח דע"כ רב גופא ס"ל שהוא מצוה דהא איהו גופא הי' משבח את ר' יהודא בר' אלעי בזה ואם הוא רשות ממש מאי שבח אלא שהוא מצוה וכמ"ש וק"ל:

בתוס' בד"ה חובה וכו' עד אין נראה דהא גבי כיסוי הדם וכו' והא דפשטינן לעיל גבי חנוכה מדברכינן להדליק ש"מ הדלקה עושה מצוה ומשמע לעיל מיני' דאי הדלקה עושה מצוה מכבה ומדליקה התם אינו מסופק אלא אי הדלקה עושה מצוה או הנחה ומוכיח מדברכינן להדליק ולא להניח ש"מ דהדלקה היא המצוה אבל שלא לברך כלל ליכא ה"א תדע דהא אפילו אי הנחה עושה מצוה צריך ג"כ לכבות כמו דאיתא התם והא דר"ל דהכא אין צריך לכבות ושם ודאי צריך לכבות היינו משום דהכא עיקר מצוה משום עונג שבת שלא לישב בחשך והיכא דאיכא אור בלא"ה ליכא מצוה אבל מצוה דהתם הוא משום היכר לנס ודוק:

בד"ה סדין בציצית וכו' והא דלא קאמר אוסרין וכו' ר"ל כיון דפירש"י דטעמא דב"ש לאו משום גזירה אלא דלא דרשי סמוכי' ודאי דלא פטרי אלא מתכלת דהוי כלאים אבל מלבן מה"ת ליפטר דהא משנה שלימה שנינו התכלת אינה מעכב את הלבן בשלמא אי הוי טעמייהו משום גזירה י"ל דפטרו אף ממינו ושם לא שייך לשון איסור דמאי איסור יש בלבן לכך נקטי פוטרין אבל כיון שרש"י כתב דטעמא משום דלא דרשי סמוכין א"כ ודאי חייב במינו שפיר הקשה אמאי לא נקטי אוסרין לכך הוצרך לתרץ משום כלי קופסא דשם לא שייך איסור ודוק:

בא"ד ובסיפא דהך ברייתא וכו' הביאו זה לפי פשוטו באו להורות דהלכה כתלמידיו של ר' יהודה ולא כר' יהודה מדאמר כל המטיל וכו' וגם פריך ומתרץ אליבי' ש"מ דהלכה כן וכתבו כן להקדמה על מה שרוצים לפלפל בתשובת רש"י ולכאורה הלכה כר' יהודא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וא"כ הוי התשובה שלא אליבא דהילכתא ומה לנו לפלפל אבל כיון שמוכח שהלכה כן והתשובה עיקרה כדין אלא שמפלפלין אם פטור גם ממינו או לאו וק"ל:

אמנם י"ל ג"כ שהוא ראי' לפירש"י שמכאן הוציא פירושו מדנקט כל המטיל תכלת ולא נקט ציצית ש"מ דבמינו חייב וגם נקט למה אסרוהו כיון דהלכה כב"ה ואהא משני שמא יקרע וכו' מ"ש לב"ש א"צ לזה משום דלא דרשי סמוכים ומזה ראי' לפירש"י דטעמא דב"ש משום דלא דרשי סמוכים דאל"כ למה מקשה אהא דאמר כל המטיל וכו' ולא מקשה תכף מ"ט דב"ש ודוק ואהא כתבו ופירש"י בתשובה וכו' ר"ל משום דאזיל לשיטתיה דטעמא דב"ש משום סמוכים ודאי ב"ש לא פטרי אלא ממינו ודאי יש לומר דגם לב"ה דמדאורייתא חייב אלא מדרבנן פטור נמי לא פטרי אלא ממינו חדא דאין סברא לומר דב"ה ס"ל לפטור טפי מב"ש דליהוי פלוגתא הפוכה שלא מצינו רק משמע דמדרבנן ב"ה מודה לב"ש וגם מסיפא דהך שהביאו התוס' משמע קצת כן דנקט כל המטיל תכלת משמע דעיקר פטור הוא מתכלת ואהא מסיק בטעם משום גזירה משמע דלא גזרי אף רבנן אלא בתכלת וגם מוכח הך סברא כמו שנכתוב בסמוך ודוק:

בא"ד והי' סבור שעושין כב"ש וכו' לכאורה הוא תמוה דמאי חידשו בזה הלא הוא מפורש בגמ' וגם מאי שייך לכאן אי חייב במינו ואי הי' להם במינו או לא ונ"ל ברור דתוס' כתבו ראי' לזה ר"ל שלא יהי' דוחק בעינך לומר שהיה להם קצת ציצית מדנקט בר"י בסדינין המצוייצין משמע שלהם לא הי' כלל ציצית ואהא כ' ראי' שמוכח כן דהא הוא הי' סבור שעושין כב"ש ולב"ש ודאי חייב במינו כמ"ש לעיל ואי לא הי' להם כלל האיך הי' ס"ד כן אלא ע"כ שהי' להם במינו ואינהו סבור אפי' לב"ה אסור מדרבנן א"כ מוכח דאפי' מדרבנן חייב במינו וזהו ראי' גדולה לתשובת רש"י וזהו ודאי לשון רש"י בתשובה כל זה ודוחק לומר שלא ראה כלל מה יש להם ודוק:

בא"ד ופטרי אפי' ממינו וכו' ר"ל משום דאי מחייבת ליה במינו אתי למיעבד נמי תכלת אע"ג דהוי גזירה לגזירה כמה פעמים מצינו שגזרו ג"ז לג"ז או י"ל משום דלא שייך ליפטר לחצאין מדרבנן כיון דמן התורה חייב בכל ולכך נקט לשון פוטרין ולא אוסרין דבמינו ליכא איסור ורשאי ודאי לעשות אלא דאינו חייב דאינו שייך לאסור במינו אלא דלא הוי שם ציצית ולכך נקט בסיפא דברייתא תכלת משום דאוסר אינו אלא מן המתמיהין ובמינו ליכא תמיהא כיון שרשאי ולכך נקט נמי לשון אסרוה שם משום דשם מיירי בתכלת והכא נקט לשון פוטרין להורות דפטור אף ממינו והא שכ' שרב קטינא ותלמידי דר"י לא הי' להם כלל ציצית אע"ג דבמינו רשאי