לשון הזהב שבת נד

שני' הל"ל תכף אקושיא מ"ט אמר קרא ואני נתתי וכו' וגם אם הי' פשוט זה הלימוד לרב מאי צריך לשנות כלל וגם תמוה כשם שמצוה לשרוף וכו' אינו ענין לכאן לא לקושיא ולא לתירץ וגם הלשון והתורה אמרה אינו מובן וגם בשעת ביעורה הוא למותר הל"ל קרא אשכחן דשרי בהנאה וגם זה למותר דהל"ל לימוד תכף ותו לא מידי והי' נ"ל לפי פשוטו דודאי בל"ז לא הי' יכול להקשות דמה"ת לאסור או דידע מלימוד המקשה ראשון אלא דמקשה לפי מאי שתירצו התו' לעיל בד"ה לפי שאין שורפין דכיון דעיקר הדלקה לשם מצוה ולא לצורך עצמו גרע מחולין ע"ש וכן לתי' השני דגזרינן אטו קדשים מוכח מאלו התירוצים דעיקר דין ביעור שמן טמא בהדלקת הנר ולא באופן אחר דאי הוי רשאי לבער באיזה אופן אחר דהיינו בסיכת אדם או כלים או בשאר אופן או להשהותו והוא מדליקו משום שצריך לנר ליהנות לאורו א"כ הוי ג"כ עיקר לצורך עצמו ולא הוי נמי דומיא דקדשים שהוא עיקר מצותו בשריפה ולא הוי אסור בתרומה וא"כ מקשה הכי בי"ט אסור ש"מ בחול שפיר דמי ר"ל דעיקר מצותו בהדלקה וש"ד היינו שצריך לעשות כן וזהו עיקר מצותו מ"ט ר"ל למה לא יהא רשאי לעשות בו כל מה שלבו חפץ ומשני אהא כשם וכו' וכך ודאי לא ישרפו דאמרה תורה בשעת ביעורה תיהנה ממנה ר"ל כיון דעיקר מצותו בשריפה ע"כ הא דשרי תורה בהנאה היינו בשעת שריפה וזה א"א בשמן אלא בהדלקה לכך זהו עיקר מצותו ולכך אסור בי"ט דדמי לשריפת קדשים ואח"כ מקשה קושיא אחרת היכן אמרה תורה ר"ל כיון דאמרת כשם שמצוה וכו' נימא דאסור בהנאה משום זה ודוק:

אלא שרש"י פי' בד"ה ש"ד לאיתהנויי מיני' משמע דעיקר קושיא מנ"ל דשרי בהנאה א"א לפרש כן לפ"ד ונשארו כל הקושיות וצ"ל לרש"י דהכא מקשה בי"ט הוא דאסור וכו' עפמ"ש רש"י בדיבור הקודם דכיון דקדשים אסורין גם זה לא יצא מן הכלל ועכצ"ל מדרבנן דגזרינן או מדאוריי' דמיקרי קדשים וע"ז מקשה שפיר כיון דבי"ט אסור משום קדשים אף בחול לאסור בהנאה משום זה דקדשים ודאי אף בחול אסור להדליק ולמה גזרינן בי"ט ולא בחול ואהא משני שפיר כשם וכו' ר"ל בשלמא לענין מצות שריפה שפיר שייך לדמותו לקדשים משום דעיקר מצות שריפה מקדשים נפיק וכשם שמצות שריפת קדשים אינו דוחה י"ט כך שריפת תרומה אבל לענין הנאה ודאי לא שייך לדמותו דהכל יודעין דקדשים אסור בהנאה משא"כ בתרומה אמרה תורה ודוק. אמנם לפי פי' התוס' שמקשה מדאורייתא משום דדמי לבכורים ע"ש אזיל גם זה ונשארו הקושית שכתבתי ונלע"ד בטוב טעם דאדרבה לפי פי' התוס' מתפרש דודאי המקשה והמתרץ הראשון לא ידעו מהלימוד דשרי בהנאה ואפ"ה אינו מקשה רק כאן והוא ע"פ מ"ש התוס' מערלה דאסור בהנאה ואפ"ה הדלקה שרי מן התורה ותירצו דשמן ובשר חשיב טפי בעין ומקשים העולם והביאו מהר"מ ומהרש"א דלמא הכא שאני דגלי קרא ול"נ דאדרבא זהו קושית התוס' ותירוצם דאל"ה מנא לן לחלק מלבינו לאסור בשמן ובשר טפי בלא לימוד אלא שהתוס' הקשו כיון דכאן גלי קרא נילוף מהכא גם גבי ערלה לאסור ולא שייך למיפרך איזה פירכא דהוא רק גילוי מילתא דמיקרי הנאה ואהא תירצו שפיר דלא מצי למילף מהכא מידי דשמן הוי טפי בעין אבל ודאי אי לא הוי לימוד לא הוי אסרינן גם בשמן דמה"ת ולפ"ז יש לפרש דלא הי' יכול להקשות אמשנה דתרומת וגם אמתניתין דה"א אע"ג דאסור בהנאה מטעם שכ' התוס' דמיקרי בכורים וכו' אפ"ה שרי בהדלקה דלא מיקרי הנאה כמו בערלה אבל עכשיו מקשה ממ"נ דלתירוץ רב אשי הקשה רש"י כיון דשרי בהנאה לא הוי עשה ול"ת ותירץ כיון דבקדשים אסור גם בתרומה אסור ואי אמרת דלא מיקרי הנאה גם בקדשים לישרי וא"כ אמאי אסור בי"ט כלל לכך מקשה עכשיו דוקא ולרב אשי ממ"נ אי מיקרי הנאה גם בחול ליתסר מטעם שכ' התוס' ואי לא מיקרי הנאה גם בי"ט לישרי ומדוקדק מאד לשון הגמ' בי"ט אסור ובחול שרי מ"ט ר"ל מ"ט כאן אסור וכאן שרי ולכך לא הי' יכול לומר בקיצור התירץ אמר קרא נתתי לך דעדיין יוקשה למה יאסר בי"ט דלמה נימא שיהא הנאה בלא לימוד לכך משני בדיקדוק כשם שמצוה לשרוף וכו' ואפ"ה אמרה תורה שמותר בהנאה אי אמרינן דלא מיקרי הנאה בשעת שריפה היכא משכחת בה הנאה שהוצרכה התורה לומר היתר בשעת ביעור ע"כ כיון דמצותה בשריפה ע"כ היתר הנאה הוא בשעת ביעור אלא ודאי דמיקרי הנאה בשמן ובשר לכך בי"ט אסור ואמר תירץ אחד על שניהם דמחד לימוד מוכח שניהם דבי"ט אסור דכיון דמיקרי הנאה ואסור בקדשים ממילא אין שורפין קדשים דהוי עשה ול"ת וגם תרומה אסור כמ"ש רש"י ותו' ובחול שרי ג"כ מהאי קרא ודוק היטב כי נלע"ד הוא נכון מאד ומדוקדק בלשון הגמרא ומתורצין כל הקושיות והוא המחוור. ברש"י בד"ה מחפ"ז מיתה בידי שמים לזר האוכלה או כהן טמא נ"ל דה"ק דבתרומה איכא מיתה בין לזר בין לכהן טמא משא"כ בקדשים דליכא מיתה בזר לרבנן דהזיד במעילה לרבנן באזהרה ואפי' לר' איכא קדשים דמותרין לזר אלא בכהן טמא לחוד איכא כרת אבל מכהן טמא ודאי ליכא חומרא דהא כרת חמור ממיתה ויש גם מיתה בכלל וק"ל:

בתוס' בד"ה הא בחול ש"ד מ"ט וכו' עד ומיהו קדש א"ש בק"ו שייך הכא דכיון דליכא ק"ו בתרומה וסמיך אהיקש וצ"ל הא דנקט ק"ו משום קדשים וא"א בקדשים נמי ליכא ק"ו משום הך פירכא גופא וצ"ל ג"כ דסמיך אהיקשא כמ"ש התוס' לעיל דקדשים איתקש למעשר מפ' כ"ש א"כ למה נקט לישנא דק"ו כלל וק"ל בא"ד דכלהו איתנהו בקדש וצ"ע לפ"ז אמאי לא נקט להו הכא בחומרות דקדש דפנ"ק עכ"ס רק חדא דאסור לאונן ולא אינך וא"ל דחשיב מה שחמור ג"כ ממעשר דהא חשיב אסור לאונן בשלמא לרש"י לק"מ דלא חשיב הכל כמו שאכתוב בסמוך אבל לתוס' לקמן שרוצים לומר שחשיב הכל קשה וצ"ע ויש ליישב בדוחק דאע"ג דכ' התוס' דכולהו איתנהו בקדש היינו דלא שייך למיפרך ולומר דליתנהו בקדש אבל גם לא שייך למימר בהו החומרות דהבאת מקום עיקר משום הקרבה משא"כ במעשר ביעור נמי לא שייך בקדשים רק מאוכלן בטומאת