לשון הזהב שבת נא

ובזה מתורץ ומדוקדק היטב שהקשו אאביי גופא דידי' אדידי' ולפמ"ש אדרבא אביי אזיל לשיטתי' דלתירץ רב אשי האיסור שריפת קדשים הוא משום מלאכה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שפיר י"ל דגם הטיי' אסור משום מבעיר דהוי מלאכה ולא ק"מ בי"ט לישתרי אבל אביי דיליף מקרא לא תלי במלאכה אלא אפי' ליתן לכלבו אסור משום גזירת הכתוב ולא שייך שמא יטה פריך שפיר ודוק:

בא"ד ונראה לפרש דאביי ורבא לא קיימי וכו' עד ולית להו הך גזירה אלא קיימי לפרושי וכו' עי' במהרש"א שכתב דדברי המהרש"ל אינן מבוררין והוא מפרש דל"ל הך גזירה דתרומה אטו קדשים ולענ"ד נראה במחילה מכבודו שדבריו אינן מבוררין מכמה טעמי חדא האיך לא כ' התוס' מאי גזירה כיון דעדיין לא כתבו כאן מזה גזירה כלום ועוד דשם גופא לא החליטו דתרומה אסור משום גזירה דלתי' ריב"א בדף שלאח"ז בד"ה לפי שאין שורפין אסור מדינא וצ"ל דאינהו ל"ל הך סברא ועוד מאי שייך לשון האי גזירה וביותר קשה לפירושו דהוי להו למיכתב הך ול"ל האי גזירה אחר תיבת אלא לכן נ"ל דברי מהרש"ל מבוררין ונכונים וכן למדתי אני לתלמידי בפשט דבריהם קודם שראיתי דבריו אלא שמהרש"ל קיצר מאד וצריך אני לבאר דהמשך דבריהם הוא דאביי ורבא לאו דקיימי לפרושי אשמן שריפה לפי שאין שורפין וכו' והיינו צריכין לומר דלית להו הך גזירה דהכא י"ט אטו שבת הא ליתא אלא אית להו טעמא דאין מדליקין בש"ש בי"ט משום גזירה דהכא דאביי קיבלה מרבה אלא קיימי לפרושי אקדשים גופא מנ"ל שאין שורפין בי"ט וזה כוונת מהרש"ל בבירור ודוק:

בא"ד בסופו אותן שאינן במלאכה אחת לכאורה נראה שכתבו זה לומר דלא מתורץ קושיא ראשונה בהך שמא ועפ"ז נמשך ק' המהרש"א חזקה בדיבור שאח"ז שכתבו גזרינן חלה אטו שמן דהדר הוי גזלג"ז ולענ"ד נראה לומר שכ' זה משום דבמלאכה וגזירה אחת ממש וודאי ילפינן חד גזירה מחברי' דחזינן ראיות אביי דף י"א ע"ב אלא דשם הוא איסור אחד וגזירה אחת ממש משא"כ הכא אינו במלאכה אחת וכן לעיל אינו גזירה אחת די"ל י"ט אטו שבת גזרינן טפי אף שהוא מלאכה אחת וא"כ מתורץ גם קושיא ראשונה וק' המהרש"א מתורץ ממילא ודוק:

דף כד ע"א בתוס' בד"ה גזירה יו"ט אטו שבת וק' לרשב"א וכו' קושייתם חמורה מאד ותי' דחוק ונלע"ד לתרץ היטב ע"ש בגמ' דביצה אמשנה זו וי"ל דרבה סבר כאמימר משמי' דרבא דמודה ר"ש בבע"ח שמתו שאסורין ובהמה שמתה מיירי בחולין וא"כ י"ל להיפך דחלה דומיא דבהמה שמתה שג"כ ראוי' להסיקו תחת תבשילו אלא שאסור משום נולד כיון שנטמאת בי"ט ומאתמול לאו להכי קיימי כמו בהמה ודוק כי נ"ל נכון מאד:

בד"ה תענית ומעמדות וכו' עד וק' לר"י א"כ וכו' עד ולעיל ר"ל דאת"ל דהא דאמרינן לוה היינו שלוה קודם תפילת ערבית כגון שקיבל עליו להתענות כמה תענית רצופין וכן מתוקמא בלא"ה להרבה פוסקים דס"ל דאם קיבל עליו למחר אינו לוה ע"ש ולכך כתבו ולעיל דאמר מהאי טעמא לוזיף מר קשה והתו' השאירו בקושיא אמנם נ"ל לתרץ דהא דאמר לוזיף מר היינו אם לא הזכיר תפילת תענית כיון דאין מחזירין ואפשר אף לכתחילה אינו חיוב אלא שרשאי להזכיר כמו בחנוכה והכא מסתבר יותר לומר כן דהא ודאי סברת הגאונים טובה היא אלא דס"ל להברייתא דרשאי להזכיר דסמכינן ארובה אבל אם ירצה שלא להזכיר רשאי ואפשר דהא דסיימו שאין אנו רגילין לא שעשו תקנה חדשה נגד הברייתא שזה אין סברא דהאיך מתרץ הברייתא זה החשש אלא דסמכינן ארובה וא"כ קשה עלייהו אלא שמפרשין כן הברייתא כמ"ש שאינו חיוב אלא שרשאי מה"ס וק"ל:

ע"ב בתוס' בד"ה ולית הילכתא וכו' עד ואומר ר"י דלא הי' לו לימנות רב גידל וכו' ע"ש ולענ"ד נראה דלק"מ ע"פ מ"ש התוס' בעצמם בעמוד הקודם בד"ה אלא להא דמיא שהכריחו דחדא מכלל חבירתה איתמר וא"כ רב לא אמר אלא בי"ט ור"ח נפיק מכ"ש וכיון שנפל עוזר וכשול עזור ומנ"ל לחלק מעצמינו והגמ' מחלק לעיל היינו שלא ליפלוג אר"י אבל להיפך מה"ת לחלק ואידחי כולהו וק"ל:

בתוס' בד"ה איכא בינייהו דרב ברונא וכו' עד וטעמא דת"ק נמי איכא למימר וכו' ועיין במהר"מ ומהרש"א שהגיהו ועי"ל ולענ"ד נראה דא"צ להגי' דשני הסברות צריכין דודאי א"א דהכא נמי שייך בתרא לטפוי לא מהני שום סברא לנגדו דהוא כללא דוקא וסברא דדומיא דאינך הוא אינו סברא הכרחי דכמה פעמים מצינו הא כדאיתא והא כדאיתא וגם הך סברא דבג' תנאים לא אמרינן לטפוי לגמרי אתי היינו שאין מוכרח אבל ודאי מסתבר לומר דלטפוי לגמרי אתי אשניהם כיון שהוא שנוי לבסוף משניהם למה לנו לדחוק ולחלק אלא משום דיש סברא דדומיא נגדו וגם יש סברא לטפוי לגמרי אכל תנאי אתי לכך לא מסיימי ודוק:

במשנה וחכמים מתירין וכו' הלשון דחוק מאד דמי אוסר באלו ואי משום ר"ט עדיין לא נשנה שיאמר עליו וחכמים מתירין ואי משום ר"י לא שייך בכל השמנים אלא וחכמים מתירין ולולא דמסתפינא הייתי אומר שבטעות הוא הסדר או שיש לשנות חכמים קודם ר"י ובלא וי"ו רק חכמים מתירין בכל הש"ס ועליהם פליג ר"י ור"ט או ר"ט בתר ר"י וחכמים אח"כ ושפיר קאי פלוגתא דחכמים אר"י ור"ט ונ"ל דמשום זה כתב רש"י בד"ה שמן שומשמין מסקנא דמילתא וכו' היינו שלא תאמר משום זה דחכמים מתירין קאי נמי אלעיל דמתירין אף בשמן קיק ושמן שריפה ובאמת אין בזה פלוגתא לכך כתב דז"א אלא שהוא פי' לכל השמנים ודוק:

ברש"י מנה"מ ליתי עשה דבאש ישרפו וכו' אע"ג דיכול לקיים שניהם לשרוף למחר הכא פריך אקדשים שנפסלו בי"ט כמו שמייתי מפסח ויש לומר חביבה מצוה בשעתא כדאמרינן בפסחים מקרא דשרי להקטיר עולת שבת בשבת ביום ע"ש וק"ל:

בגמ' שאין ת"ל עד בקר ומה ת"ל וכו' הוא מיותר נ"ל שבא לתרץ ק' התוס' בפסחים דקאמר לראב"ע מעד בקר נפקא למעט לילה אחר ע"ש בסוף מסכת והקשו תוס' הא דרשינן מיני' ליתן בקר שני לשריפתו וי"ל לענ"ד שגם עד בקר הראשון מיותר כיון דכתיב