לשון הזהב שבת נ

דרב קאמר אין מדליקין מנר לנר משמע אף משרגא לשרגא אסור ובאמת אין הלכה כמותו ובזה מתפרשין הכא דברי התוס' בטוב טעם לתירץ הראשון תפשו הסברא כפשט הגמ' דהכא למ"ד הנחה ע"מ איכא ב"מ מנר לנר כמו בקינסא ממש כמ"ש התוס' בפירוש בתירוץ זה וא"כ ע"כ הא דרבה פסוק דלא כרב היינו משום דס"ל הדלקה ע"מ ולזה כ' שאינו תופש דברי רבה עיקר ר"ל שמסופק אי הם עיקר דלפ"ז א"א הנחה ע"מ מתורץ היטב דברי רב א"כ למה נניח דברי רב דהילכתא כוותיה באיסורי ונתפוש דברי רבה מוטב לנו לומר דהנחה ע"מ וכרב או הדלקה ע"מ ושרי כמו במנורה ר"ל וקי"ל כרבה או אפשר דרב מיירי בקינסא וכרב והכל עולה לסיגנון אחד דרבה לא פסק דלא כרב אלא מנר לנר וקי"ל גם כרבה ולכך לא כתבו התוס' לתי' הראשון דלא קי"ל כמ"ש למעלה דשפיר אמר למעלה לרב אדא דס"ל כרבה ומש"ה אמר לא תציתו לי' דס"ל למ"ד משום ב"מ משרגא לשרגא מדליק ומש"ה לא פסק כרב והתירץ השני שכ' התוס' היינו דודאי רב לא איתותב כלל דא"א הנחה ע"מ לא קשה ממנורה אף דלא הוי כמו קינסא עכ"פ לא דמי למנורה מש"ה אסר רב ומש"ה רבה פסק דלא כרב דאין סברא בעיניו לחלק בין זה למנורה כיון דלא הוי כמו קינסא ממש אין זה ב"מ אבל בקינסא מודה שמואל ואף אם אינו מודה רבה לא פסק בזה דלא כרב אלא לפ"ז למה לן למימר דפליג שמואל וא"כ לא קי"ל כמ"ש למעלה דגם רב אדא לאו מש"ה אמר דודאי לרב אף משום ב"מ משרגא לשרגא לא מדליק אלא שאין סברא בעיניו לפסוק כן או הדלקה ע"מ וע"כ רב מיירי בקינסא דרב לא אתותב וא"כ רבה שפוסק דלא כרב ע"כ לא ס"ל ב"מ כלל ואף בקינסא שרי ודוק היטב כי נ"ל נכון:

דף כג ע"א בגמ' מאי ממעיט פירש"י המדליק והיינו משום דע"כ מאי דפריך ונימעוט נס היינו שימעט גם נס דכיון שלא ידע שאיכא נס מה"ת לברך זמן וא"כ ארואה לא שייך לשון ונימעוט כיון שלא יברך כלל וגם אין סברא שלא יברך כלל אקיום מצוה אלא קאי אמדליק וק"ל:

ברש"י בד"ה חצר שיש לה ב' פתחים וכו' עד שהבית חלוק וכו' אע"ג בגמ' לא מסיק כן היינו למסקנא ורש"י רוצה לפרש לפי ה"א דמקשה חשדא דמאן ע"כ לא פירש כן שיאמרו שגם באחרת לא הדליק דא"כ מאי מקשה אפי' ברוח אחת נמי ליבעי אלא שיסברו שהבית חלוק ושפיר מקשה וק"ל:

בתוס' בד"ה כל השרפים יפים לדיו וכו' ע"ש מה שהקשו ארש"י ול"נ שרש"י מפרש דיו היינו מי עפצים מעורב עם גומא וקומוס היינו גומא לחוד ומי עפצים היינו ג"כ לחוד וזה הדיו יכול גם להתייבש ולק"מ כל ק' התוס' וא"כ שפיר אנו עושין שכותבין ס"ת בדיו זה ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה הדר פשטה וכו' עד ועוד נראה לרשב"א דעל כן הקדימו נ"ל דטעם זה הוא רק לטעם הרשב"א שכ' לעיל בהפטרה אבל לטעם השני שכ' לעיל שיש לו להפטיר מעין שקרא לא שייך זה הטעם וצ"ל טעם הראשון שבכאן אלא דהרשב"א אזיל לשיטתי' אלא שקשה קצת דהא טעם זה לחוד אינו מספיק דאכתי קשה למה הקדימו של ר"ח כדי שיפטיר בחנוכה משום פירסומי ניסא יקדימו בשל חנוכה משום פ"נ וצ"ל אחד מטעמים הסמוך א"כ מאי ועוד וצ"ל דלתירץ זה אין צ"ל דלענין הקדמה תדיר קודם אלא גם לענין הקדמה פ"נ עדיף אלא ודאי פ"נ דדחי' עדיף מפ"נ דהקדמה ואם יקדימו חנוכה משום פ"נ יהא נדחה פ"נ דהפטרה א"כ מוטב לקיים זה פ"נ דהפטרה ודוק:

בגמרא ולא בשמן שריפה וכו' ועיין בתוס' בעמוד שלאח"ז שהקשו בד"ה איבעי' להו דמאי שייך זה שמן שריפה לכאן דהוי לי' לאסוקי הלכות חנוכה ועיין בקונטרס הדרשות שלי שכתבתי דרך אימרה יאי לחבר הך פסיקתא לכאן אמנם פה לא ירדתי לכיוון הזה היוצא מידי פשוטו:

בתוס' בד"ה גזירה י"ט אטו שבת וא"ת בכל שמנים וכו' עד הקשה הר' אליעזר דהכא מפרש וכו' עד אך קשה מאי פריך וכו' שלש אלה קושיות חמורות והתו' מתרצים בדוחק וגם דעת רש"י ודאי אינו לתרץ כן שכ' בד"ה בע"ש ולקמן ילפינן מקראי משמע שהוא דבר פשוט וכ"כ לקמן שתרומה לא יצא מן הכלל קדשים וא"כ הדרא הקושיות לדוכתא וגם לשון רש"י דליכא למיחש להטיי' הוא מיותר שהוא פשיטא כיון דאפי' לכתחילה מדליק לכן נ"ל לתרץ כל קושיות התוס' בדרך נאות ופשוט והוא דודאי כולהו ידעי מזה דאסור להדליק שמן שריפה בי"ט גופא משום אין שורפין קדשים בי"ט אלא דמקשה אביי אלא מעתה ר"ל כיון דאמרת בש"ש הנישנה כאן היינו פשוט שאין מדליקין בע"ש על שבת א"כ סתמא הא דתנן אין מדליקין בש"ש בי"ט היינו דומיא דשבת שאין מדליקין אף מבע"י על י"ט דהא תו' כתבו שאף הטעם צ"ל דומה דאל"ה מאי שייך לכאן ולדידי אף שאין הטעם דומה עכ"פ פירוש מילת אין מדליקין צ"ל אף דומיא דרישא דהיינו מבע"י אין מדליקין ושם לא שייך האי טעמא דאין שורפין קדשים בי"ט כיון שמדליק מבע"י ואהא שפיר פירש"י כיון דליכא למיחש להטיי' שהוקשה לו דילמא גם בי"ט שייך האי גזירה שמא יטה ויהא עובר ושורף קדשים בי"ט לזה כתב דליכא למיחש להטיי' והיינו כיון שאין שורף ממש ודאי אין איסור משום שריפת קדשים דגזירת הכתוב הוא שלא לבער מן העולם דזה לא שייך אלא בהטיי' משום מלאכה וגם שריפת קדשים גופא כתרומה הוא מדרבנן ורש"י גופא דחק א"ע לתרצו עכ"פ בהטיי' אינו שייך למיגזר ואהא משני שפיר גזירה י"ט אטו שבת דבכולהו לא שייך למיגזר דהא כ"ע ידעי דהדלקה מותר בי"ט גופא ולא בשבת ואינו דומה זה לזה אבל בש"ש כיון דבי"ט גופא אסור ולא שרי אלא מבע"י דומיא דשבת יאמרו שגם בשבת מותר מבע"י ורב חסדא משני דבאמת מבע"י מותר וסיפא לא הוי דומיא דרישא דלא מיירי כלל בי"ט אלא בדין שבת והוא פירוש לרישא והוא מדוקדק היטב בלשון רש"י כנ"ל לתרץ הכל ודוק:

דאיסור שריפת קדשים הוא שלא לבער מן העולם אפי' ע"י איזה ביעור אחר ולא משום מלאכה ולא מצינו איסור זה בהטי' אלא דחייב משום מבעיר ולא משום ש"ק כיון דבלא"ה מתבער ודוק: