לשון הזהב שבת מט

במהרש"א ונלע"ד לתרץ בטוב טעם אחר שנדקדק ג"כ במ"ש התוס' דילמא לא קי"ל כמו שאמר למעלה קשה א"כ הדרא קושיא לדוכתי' מאי בינייהו ולמאי נ"מ אמר רב אדא בר אהבה לא תציתו לי' ואם נאמר דגם כראב"א לא ס"ל חדא לשון התוס' לא משמע כן שלא כתבו אלא כמ"ש למעלה וגם למה לא נפשוט מראב"א דהדלקה עושה מצוה כמו שרוצה לפשוט מרבא אף דלא קי"ל כוותי' בא"מ מאי ענין זה לזה אלא נ"ל דלא קי"ל רק כהאי תירוצא רק א"ב להפך דודאי הך סברא דאיכא א"מ משרגא לשרגא הוא סברא בלתי מוכרחת כיון ששואב השמן לנר אחר אלא אפ"ה קאמר לה לתרץ הקושיא ויש לומר גם להיפך דמשרגא לשרגא לא הוי א"מ משא"כ ע"י קינסא ודאי אסור משום אכחושי מצוה כיון שמחסרו לתוך הקינסא והשמן הוקצה למצוה ודאי אסור לחסרו שמבטל המצוה מאותו מעט שמחסר ושפיר ילפינן מעצי סוכה כמו כל הקצה למצותו וכמ"ש למעלה והגמ' לא קאמר כן אלא לתרץ להך סברא א"א הע"מ וע"כ ליכא ב"מ משרגא לשרגא וצ"ל דלמ"ד א"מ אסור אבל א"א הנחה ע"מ יש לומר א"ב להפך למ"ד משום ב"מ משרגא לשרגא אסור ולמ"ד משום א"מ משרגא לשרגא מותר ולא אסור רק ע"י קינסא כמ"ש וא"כ ממילא לק"מ אף דשמואל ל"ל משום ב"מ א"מ אית לי' לכך ע"י קינסא מודה שמואל משום א"מ ותדע דהך א"מ שמחסרו לדבר חול אית ליה לשמואל דלא פליג אלא אהרצאת מעות משום דכי נר קדושה אית ביה משמע במחסרו ודאי אסור ודוק:

אמנם דברי התוס' בלא"ה צריכין ביאור מכמה דיקדוקים ונ"ל לבארם בשתי פנים וממילא אין מקום לקושית המהרש"א והוא שנדקדק חדא הא גם לתירץ ראשון א"א הנחה ע"מ לא קי"ל כמו שאמר למעלה למה כ"כ בפי' השני ולא בראשון וגם אטו מי לא ידעו התוס' מעיקרא שהנ"מ שאליבא דרב במנר לנר נ"מ גם אליבא דשמואל הלא היא גמ' מפורשת לעיל בתיובתא דמעשר שני וא"כ למה מתחילה נכנסו לדוחק גדול שאינו תופש דברי רבה עיקר כיון דגם אליבא דשמואל אוכא הך נ"מ גופא בקינסא יש לפרשו אליבא דשמואל וגם בשם ריב"ם למה הוצרך להאריך בהך סברא גופא לכפול את הדברים והל"ל דמבעי' אליבא דשמואל בקינסא כמ"ש לעיל אליבא דרב ובפרט הך סברא דהנחה ע"מ איכא ביזוי ולא בהדלקה ע"מ כפלו הדברים וגם איכא שינוי בלשון דלעיל כתבו איכא ב"מ כמו בקינסא ולא כתבו ולא דמי למנורה והכא כתבו ולא דמי למנורה ולא כתבו כמו בקינסא לכן נ"ל ברור שמעיקרא פירשו התוס' דברי הגמ' כפשוטן דא"א הנחה ע"מ ליכא מצוה כלל בהדלקה והוי ממש כמו קינסא וא"כ צריך התוס' לפרש דלא קי"ל כרבה דלשמואל ליכא למבעי' דא"א הנחה ע"מ ואפ"ה שרי שמואל מנר לנר אף ע"י קינסא שרי כק' המהרש"א וגם לא הוצרכו לפרש שלא קי"ל כמ"ש למעלה דשפיר קי"ל דהא לא קאמר אלא משרגא לשרגא מדליק היינו מן שרגא דמצוה כגון דנר של שבת ובה"כ ושל חולה דהא הך פלוגתא וסוגיא אזלא בכולהו נרות דמצוה משא"כ בחנוכה לא משכחת משרגא לשרגא דכיון דליכא מצוה בהדלקה והיינו טעמא דעיקר היכר הוא בהנחה וא"כ הוי תמיד קינסא ואח"כ כ' בשם ריב"ם דאפשר דכולה בעיא אזלא בהנחה ע"מ והיינו שהוא מפרש דהנחה ע"מ היינו דגם הנחה או אפשר עיקר מצוה הוא הנחה אבל עכ"פ גם הדלקה היא מצוה א"כ לא הוי ביזוי כמו קינסא אלא שיש לומר דאפ"ה אסור משום ב"מ והיינו משום דאי לא הוי אשכחן במנורה הוי תמיד אסור ואפשר דגם הא דאמר לעיל משרגא לשרגא מדליק היינו ג"כ ממנורה וא"כ י"ל דלא דמי דהתם בהדלקה כבר קיים המצוה לכך שרי משא"כ הכא אף שעושה מצוה כיון דבזה עדיין לא קיים המצוה אסור לרב וזה מדוקדק בלשון התוס' שכתבו פי' דהנחה ע"מ וכו' וא"כ אף דשמואל שרי בהאי היינו דסבר כיון דאיכא מצוה שפיר יליף ממנורה משא"כ בקינסא מודה דאסור משום ב"מ וא"כ שפיר כ' דלא קי"ל כמו שאמר למעלה דהא לפ"ז אף בשרגא דמצוה לא מדליק ומתורץ ומדוקדק הכל היטב ודוק היטב כי קצרתי. אמנם כד עיינינא בי' טפי לירד לעומקה צריך ביאור יותר רחב להבין כל הדברים על בוריין ויתורץ גם כל הדיקדוקים שכתבתי וק' המהרש"א ממילא דהיינו שצריכין אנו להבין מה זה שכתבו התוס' שאינו תופש דברי רבה עיקר ומשמע שסובר דלא כרבה רק דהלכה כרב כמ"ש המהרש"א וכן מוכח למה דחה דברי רבה בלא טעם וגם הלשון אינו תופש עיקר אינו משמע כן שדוחהו לחלוטין וגם דברי רבה גופא צריך טעם למה פסק כאן שלא כרב וגם דברי רב אדא בר אהבה שאמר לא תציתו לי' צריך טעם וגם מה שדוחה כאן גם דבריו בקש צריך הבנה וגם שינוי הלשון שבשני התירוצים ואריכותם כפמ"ש לעיל וגם שאר הדיקדוקים שכתבתי לעיל יתורץ הכל ויתורץ גם לעיל סמיכות רב אדא להא דרבה והוא שנאמר ודאי טעם דרבה שפוסק כאן דלא כרב הוא מחמת קושיא דמנורה והיינו שסובר דרב אוסר אף משרגא לשרגא כמו שמשמע פשט דבריו אין מדליקין מנר לנר וע"כ טעמא משום אכחושי מצוה וא"כ קשיא ממנורה לכך פוסק דלא כוותי' ורב גופא אפשר דפליג אברייתא או אפשר דס"ל הנחה עושה מצוה וטעמא משום ב"מ ולק"מ ממנורה ורבה ס"ל הדלקה עושה מצוה כמו שפושט לקמן או אף לפי ה"א דמסופק אם הנחה עושה מצוה יש לומר דלא ס"ל לרבה לחלק בהכי שיהא ב"מ משרגא לשרגא כיון דעכ"פ עושה מצוה בהדלקתו כמו מנורה ולכך פוסק דלא כרב ושני סברות האלו תלוים בשני התירוצים שכתבו תוס' כאן כמו שנבאר ולזה קאמר יתיב ההוא מרבנן ואמר טעמא דרב וכו' היינו שביקש לחלוק ארבה ולומר דטעמא דרב משום ב"מ כדי שלא יקשה עליו ממנורה ויהא הילכתא כוותיה וס"ל דרב מיירי בקינסא או הנחה ע"מ ומיירי אף בנר לנר ולזה קאמר לא תציתו לי' והיינו דסובר כרבה דרב אוסר אף מנר לנר כמ"ש וסובר דהדלקה ע"מ או אף אם הנחה ע"מ ליכא ב"מ כמ"ש וא"כ ע"כ טעמא דרב משום א"מ ובאמת אתוסף ממנורה וע"ז קאמר א"ב משרגא לשרגא לתרץ דברי רב אדא דמש"ה קאמר לא תציתו לי' דס"ל דלמ"ד משום ב"מ מותר להדליק משרגא לשרגא וס"ל