לשון הזהב שבת מה

ברש"י בד"ה זקוק לה דילמא פשע וכו' והוא למותר אלא אף אם לא יפשע אלא לא ידע שיכבה ג"כ איכא איסורא שצריך תחילה להדליק שלא יכבה וגם בדיבור שאח"ז כ' הילכך בשבת אסור יוקשה ק' התו' הא בשבת ג"כ אסור מטעם חול ותירץ התוס' לא שייך דבא לומר עוד טעם בשבת כיון שכתב הילכך משמע בלא"ה שרי לכן נ"ל ברור שג"כ על קושיא הנ"ל שכתבתי בסמוך יתורץ באופן אחר יתרץ רש"י גם קושית התוס' והוא שמה שהקשיתי בסמוך אמאי פירש"י בשבת שמא יטה ולמה לא פירש כפשוטו שמא יכבה ונר שבת חובה דודאי משום זה לא אסרו דאף בשמנים פסולים אינו מצוי לכבות אלא שאינו דולק יפה ואף אם פעם יכבה ליכא איסורא כיון שברוב פעמים אינו נכבה והדליק דבר שידליק כשיעור אלא שבשבת חיישינן שיבוא לידי איסור שיטה ובחנוכה לא שייך זה וע"כ פירוש שיבוא לידי איסור שיפשע אבל אם לא יפשע ליכא איסורא ולכך מדוקדק בגמ' שאמר כבתה זקוק לה ולא קאמר צריך להיות דולק כשיעור אלא דעיקר איסור שיפשע ובאמת זקוק אבל משום הדלקה כשיעור אין איסור כמ"ש וראי' גדולה שאמר בסמוך לעולם כבתה אין זקוק לה והא דאמר עד שתכלה רגל מן השוק היינו לשיעורא ומותר להדליק בשמנים פסולים כמ"ש שם ופירש"י לשיעור שצריך ליתן שמן לכתחילה שידליק כשיעור זה וקשה טובא הא בשמנים פסולים אין נותן לכתחילה שידליק כשיעור כיון שיכבה וגם אמאי אין זקוק לה אלא שגם בפסולים הוא יוצא ולא חיישינן לכיבוי כמ"ש אלא לפשיעה וא"כ לק"מ ק' התוס' לפירש"י דהא בשבת ודאי כבתה אין זקוק לה ומשום שלא ידליק כשיעור אין איסור כמ"ש לכך צריך ליתן טעם אחר ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה ומותר להשתמש לאורה וכו' עד ומיהו רב דאמר מדליקין וכו' עד דבסתמא לא הייתי אומר וכו' עיין במהרש"א מה שהקשה תרי מילתי דתמיהא ועל קושיא ראשונה תירץ בטוב טעם מה שקשה שגם ברב הונא היינו טוען שמיירי בשבת ע"ש אמנם מה שקשה תו דדברי התוס' סותרין זא"ז דכיון שכתבו דמסתמא מותר להשתמש לאורה א"כ למה הוצרך רב הונא לומר בין בשבת תירץ בדוחק שאין לשון התוס' מראין כן וגם לפי דבריו שאין שום סברא חיצונה רק יש לומר להכי ולהכי למה כתבה התוס' להך מסתמא מאי בעו בזה דבלא"ה אין להכריח לשום צד מסברא ולכאורה הי' נ"ל על קושיא ראשונה דלק"מ דלהכי כ' התו' הך מסתמא דלרב ודאי היינו טועין שבשבת אסור משום דבסתמא מותר להשתמש לאורה אבל לרב הונא מה"ת לטעות דבחול מותר דכבתה אין זקוק לה אין זה סברא מסתמא דאדרבא מסתמא מחויב להדליק כשיעור כמו שמקשה לקמן אלמא דסברא חיצונה היא כך אמנם לפ"ז יגדל התימה מקושיא שני' כיון דסברא חיצונה דמותר להשתמש לאורה למה לי' לר"ה למימר בין בשבת אכן נ"ל שלילות דברי התו' אינם מתפרשין כלל כמו שמפרש המהרש"א שר"ה הוצרך לומר בשבת להורות דין שמותר להשתמש לאורה דהא בלא"ה יוקשה הל"ל בחול לחוד ואז ממילא אסור בשבת אף אי אסור להשתמש לאורה ואי להורות דין זה שמותר להשתמש לאורה מאי שייך לכאן אך נלע"ד שכוונת התוס' דמה שהוא מחד טעם שייך לומר סתמא אבל מה שבכל אחד יש טעם בפ"ע אף שאין מקום לטעות לא שייך לכלול בדין אחד וא"כ אף דסברא חיצונה דמותר להשתמש לאורה עכ"פ כיון שמשום זה הוא אסור מלבד הטעם שבחול הוצרך לומר בין בחול בין בשבת דאל"ה היינו מוכיחין שאסור להשתמש לאורה נגד הסברא דאל"ה האיך כולל אותם וע"ז קשה אם נאמר דסברא חיצונה שאסור להשתמש לאורה ויותר שייך לשון ר"ה אמנם יוקשה ארב דא"כ חד טעמא הוא להיתר שכבתה אין זקוק לה מ"ט הוצרך רב לומר בין בין וע"ז פירשו דסברא חיצונה שמותר להשתמש וא"כ מסברא אסור בשבת והוי תרי טעמי חד כבתה אין זקוק לה וחדא שאסור להשתמש לכך אמר בין בין דאי הוי כולל אותם היינו מוכח כמו סברא חיצונה וא"כ הוי תרי טעמי ודוק כי נ"ל נכון:

בגמ' טעמא דב"ש כנגד הנכנסין וטעמא דב"ה כנגד יוצאין ופירש"י ואף יום העומד בו נמנה עם היוצאין והוא תמוה למה למר נמנה עם הנכנסין ולמר עם היוצאין וצ"ל דיום שהוא עומד בו בלא"ה צריך מדינא להדליק נר אחד כנגד הנס הנעשה בו אלא מה שבא להדר כנגד שאר ימים בזה פליגי במה שמוסיף על נר אחד וא"כ אדרבא אינו נמנה זה היום לא עם הנכנסין ולא עם היוצאין שא"צ ורש"י פי' נמנה היינו שמחויב להדליק נגדו מדינא ודוק:

אמנם כד דייקת בגמ' שאין טעם לדבריהם למה לזה עושה כנגד נכנסין ולזה כנגד יוצאין נ"ל ליתן טעם וממילא לא יוקשה מה שהקשיתי ביום העומד והוא מ"ש הפוסקים למה יום ראשון הוא חנוכה הא לא הי' בו נס שהי' להדליק יום אחד ותירצו בכמה אופנים ועיקר שהי' גם ביום ראשון נס ונ"ל בזה פליגי ב"ש סבר שנעשה נס תכף בפך דהיינו שהי' בו רק על יום אחד ונתרבה השמן ונעשה על שמונה ימים אם כן ביום ראשון הי' הנס על כל ח' ימים ובשני על ז' ימים לכך לעשות היכר לנס כמו שהי' אז פוחת והולך ג"כ וב"ה ס"ל שלא הי' הנס בפך בדרך זה אלא או שנעשה במנורה דהיינו שחילק את השמן לשמנה ימים ונעשה נס ודלק כל הלילה או שבכל לילה נשאר הפך מלא או שנשאר מעט כמ"ש הפוסקים וט"ז וא"כ בכל לילה נעשה ובתוספת הימים נתוסף הנס כמ"ש כל הפוסקים ופירושו שאין דומה נס הנעשה על יום א' לנס שנעשה שני ימים רצופים וכן תמיד יותר וא"כ צריך לעשות היכר לתוספת הנס ולהראות כמה נתוסף לכך מוסיף והולך ומתורץ גם קושיא ראשונה שכתבתי ודוק:

בגמ' מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ועיין ברש"י שפי' דהיינו הפתוח לחצר וכן מראה פשט הלשון דפתח ביתו דאל"כ הל"ל פתח חצרו והתוס' דחקו א"ע לפלוג ארש"י מחמת הראיות שכתבו אמנם רש"י בעצמו סתר כל הראיות במקומן דגבי חצר שיש לה ב' פתחים פירש רש"י שיש לבית ב' פתחים לחצר וגבי עולה לב' בני אדם פירש"י למהדרין אלא שנראה להתוס' דוחק לפרש דגבי חצר שיש לה תיבת לה משמע להחצר וגם לישנא עולה משמע לדינא אמנם פשט הלשון כאן משמע כרש"י