לשון הזהב שבת מד

מה זה ממשילו לנעורת הא פשתן מנופץ יותר קל להבעיר וא"א לומר שממשילו בענין חלישות כח הא אדרבא פשתן שאינו מנופץ הוא חזק יותר ממנופץ ואמאי ממשיל לנעורת וזו מדוקדק בגמ' מכלל דחסון לאו נעורת שהוא למותר וגם הל"ל להיפך מכלל דנעורת לאו חסון אלא ע"כ דעיקר קשיא אמאי שקוראו נעורת וזה בא רש"י לפרש מדכתיב והי' וכו' אלמא ר"ל דמוכח דלא מיקרי נעורת כמ"ש אלא אמר אביי דלא מיקרי רק חסון וחוסן הכל אחד והוא כיתנא וכו' ונעורת פירש"י הוא מן הדק כיון שפליג רק אנעורת הוצרך רש"י לפרש מה הוא לאביי והוקשה לרש"י דעדיין קשה מאי קאמר קרא הא חסון שהיא כיתנא יותר קל להבעיר מנעורת שהוא מן הדק וע"ז פירש שממשילו לענין חלישות שכיתנא דדייק ולא נפיץ הוא החזק שבפשתן יהי' לנעורת שהוא החלש יותר שבפשתן ודוק:

ברש"י בד"ה מטכסא לבוש העשוי מאותו כלך נ"ל לכאורה לפי פשוטו דהיינו גושקרא ורבין ואביי לא פליגי ארב יצחק בר זעירא והא דקאמר אנן שירא פרנדא קרינן לי' אע"ג דעכ"פ משמע בפ"ב דסוטה שמביא התוס' דהוא משי היותר טובה צ"ל דגם הפסולת נקרא פרנדא והא דמקשה מן השיראים אע"ג דשיראים היינו עיקר משי כמו שפירש"י וזה הוא פסולת צ"ל דס"ד כיון שהוא ממין המשי העיקרית נכלל הכלל בשיראין לאפוקי סריקון שהוא מין משי אחר וזה כיוון רש"י בפירושו וק' או אפשר לדחוק אף פי' התוס' ברש"י שהי' משי טובה כמו שפיר"י ורבין פליג ארב יצחק בר זעירא אלא שלשון מאותו כלך הוא דחוק אמנם תיובתא דרבין מתיישב יותר:

בתוס' בד"ה אנן שירא פרנדא קרינן לי' פר"ח וכו' והוא תימה היכי שייך תיובתא דרבין הל"ל תיובתא דאביי וגם אב"א לא שייך ומתוך זה מחק המהרש"א תיבת רבין והוא קשה למחוק הספרים ונלע"ד דלא קשה מידי ואדרבא מתיישב יותר מאי דקאמר תיובתא והדר קאמר אב"א והוצרך מהרש"ל להגי' עוד תירץ ולמחוק תיובתא וגם מהרש"א דחק לפרש ולפר"ח א"ש הכל והוא שוודאי לפר"ח ג"כ צריך לפרש דמטכסא הי' של משי או משי פשוט ופליג ארב יצחק בר זעירא או גושקרא ולא פליג ואביי פליג ארבין ואמר שכלך היינו שירא פרנדא שהוא טוב יותר אבל זה מטכסא שהוא משי פשוט לא מיקרי כלך ואהא שפיר מקשה ארבין שקורא למשי פשוט כלך הא תנן השיראים דהיינו משי וכלך ואהא קאמר תיובתא דרבין ואסיק בתיובתא והוקשה להגמ' אמאי דווקא רבין איתותב הא אביי נמי איתותב דהוא ג"כ קאמר שהוא משי טובה היינו כלך והכי קתני שהוא כלך מין אחר ולא שיראים דלפי פשוטו כל מין משי הוא בכלל שיראים כמו שכתבתי לפירש"י והוא מוכרח וע"ז קאמר לאביי אינו קושיא כ"כ לאסיק בתיובתא דאב"א שירא לחוד וכו' אבל לרבין ודאי קשיא וק"ל:

בתוס' בד"ה ותנא דידן וכו' עד וי"ל דהוסיפו היינו טעמא וכו' והקשה המהרש"א אכתי מנ"מ ובאמת הוא תימה ונלע"ד דנ"מ טובא דלתנא דמתניתין לא שייך בהו כלל איסור שמא יטה אלא שאינן ראוין וא"כ אם כרך ע"ג דבר שמדליקין בה שרי להדליק דלא שייך למיגזר שמא ידליק בעיני' שאף אם ידליק לא יבוא לידי איסור דאורייתא דלא שייך בהו שמא יטה כיון שאם הי' דולק הי' נמשך ואם אינו דולק מאי מועיל הטי' והדר הוסיפו עליהם שאינו נמשך ושייך בהו שמא יטה ואסור אף ע"י תערובת וגם לתנא דמתניתן כיון דלא איצטרך למיתני ש"מ שהוא פשוט שאין מדליקין בעיני' שאינו ראוי לא שייך למיגזר והוסיפו למיגזר ודוק:

ועפ"ז מדוקדק היטב דברי רש"י בעמוד שלאח"ז בד"ה והמנייהם וכו' עד ותניא לעיל לענין שבת הוסיפו עליהם והוא תימה הא אסיק הכא דאף מעיקרא הי' אסור אלא ששם הי' תערובת דהא גם פשתן הי' שם וע"כ ק' הגמ' שגם ע"י תערובת אסור משום גזירה וזה הי' שרי לתנא דמתניתין לכך הוצרך להביא הך דהוסיפו ואפי' לפי' תוס' שפירשו שהי' מעט פשתן אפ"ה שרי לתנא דמתניתין כיון שאסור משום שאינו ראוי וע"י אותו מעט ע"כ הי' ראוי שהרי היו מדליקין בהן ודוק:

בתוס' בד"ה עד כמו פסול פתילות בני נרבונא וכו' עד נמי שרי ר"ל אף לפירושם נמי מוכח דשרי אבל האמת אינו כן דהא לפי סברת התוס' אף לפי האמת אסור להניחה בנר של שמן כיון דלשמן לא חזיא אכתי שייך למיגזר משום פסול שמנים אלא לפתילות היינו לפתילה לחוד כמו שאנו עושין וכמו שפירש"י ואז קמ"ל דשרי אבל להניחה בשמן אסור והוא להיפך מסברתם כן נ"ל ברור לדינא ולפירוש ודוק:

לפתילות היינו לעשות כעין פתילה לחוד בלא שמן כמו שאנו עושין כמו שפירש"י ובזה לא שייך למיגזר דילמא אתי לאדלוקי בעיני' בשעוה או בשאר שמנים פסולים דהא אין מדליק כעין שמן אלא כעין פתילה ולא שייך למיגזר פתילה אטו שמן וכעין פתילה שרי בכל דהא אף בחלב מותר כעין פתילה כמו שאנו עושין אבל להניחה בנר עם שמן ודאי שייך לגזור ואסור והוא להפך מסברתם והא דכ' התוס' נמי שרי היינו לפי סברתם אבל באמת נהפוך הוא כן נ"ל ברור לדינא ע"פ הלכה ודוק:

דף כא ע"א ברש"י בד"ה שאין נמשכין ואתי להטות וכן התוס' פי' כן בכמה מקומות והא דלא פירשו טעם המשנה כפשוטו לפי שאין נמשך ויכבה ונר שבת דאורייתא כדאמרן גבי עטרן דף כה ע"ב ונ"ל דנ"מ דמהאי טעמא לא הוי אסור אי מדליק עוד נרות אחרות בשמנים כשירים דאף אם מכבה זה לא ישב בלא נר בשלמא גבי עטרן החשש שמא יצא מהבית ואז ישב בלא נר משא"כ הכא אבל לטעם שמא יטה אסור אף שיש נרות אחרות שמא ישתמש אצל נר זה ויטה וא"ת היא גופא מנא להו דילמא הטעם שמא יכבה ובאיכא נרות אחרות שרי י"ל דמתניתן סתמא קאמר אין מדליקין וגם מוכח כן לקמן דגם בנ"ח אסור בשבת למ"ד מותר להשתמש לאורה ובנ"ח צריך נר אחר בבית אע"ג דיש לדחות דלמ"ד מותר להשתמש באמת א"צ נר אחר כמו שאכתוב בסמוך מ"מ הדין דין אמת וברור בטעמו ודוק ועמ"ש בסמוך לדברי רש"י תירוץ אחר אמנם להתו' לקמן ודאי צ"ל כמ"ש ודוק:

ברש"י בד"ה היו מפקיעין וכו' עד ותניא לעיל עמ"ש בעמוד הקודם פירושו: