לשון הזהב שבת מב

ובפרט בקדשים דהוי מפסיד קדשים וגם בחולין למה לו לעשות בדרך שאינו טוב וגם הוא איסור וצריך להיתר ב"ח זריזין הן יותר טוב לצלותו בסתום והוא מותר אליבא דכ"ע ומשני כיון דלא מינתח לא קשה לו זיקא לכך דרכן לצלותו בפתוח ואסור אף אליבא דרב אשי לכך הוצרך לטעמא דב"ח זריזין הן וגם לעיל באונין יש לפרש כן דמקשה אונין נמי ליגזר ר"ל והיכי קתני סתם באונין שרי ב"ה הא בפתוח עכ"פ אסור אף לרב אשי ומשני כיון דקשי לי' זיקא לא מגלי לי' ר"ל אין דרכו ליתנו לתנור פתוח כיון שקשה לו לכך שרי ודוק ועפ"ז כיון שכשל עוזר ונפל עזור והדרן לכללן דהלכה כרב אשי ויש לפסוק כן לענ"ד ונ"ל דכן נוהגין:

דף יט ע"א ברש"י אא"כ קצץ וב"ש לא מודו בקצץ נ"ל שתירץ בזה לפרש הברייתא דלעיל דקתני סתמא אין משלחין משמע דליכא שום היתר ולפירש"י ניחא דלעיל אתיא כב"ש ובליכא בי דואר ליכא שום היתר וק"ל:

בגמרא והלא קצץ הקשה המהרש"א דילמא אתיא כת"ק דר"ע נלע"ד דבעי לאוקמא ברייתא אליבא דהילכתא דודאי הלכה כר"ע דסתם מתניתן ע"כ כוותיה דאל"ה היכא משכחת היתרא דכלים לכובס ועורות לעבדן אף דמיירי בקצץ אלא ע"כ כר"ע ונ"ל דתוס' בעו לתרץ זה בד"ה אלא א"כ קצץ וא"ש המשך הלשון שלהם שכ' ומתני' וכו' וא"כ מוכח כר"ע לכך הא דפריך לב"ה פריך ר"ל עכשיו פריך שפיר ולא יפול ק' מהרש"א וק"ל:

בתוס' בד"ה נותנין מזונות לנכרי בחצר וכו' עד וי"ל כיון דמפרנסין וכו' חשיב מזונתן עליך והכא ה"פ מ"ד האי לא רמיא עלי' קמ"ל דמקרי רמיא עליה לענין זה וק"ל:

בתוס' בד"ה ר' ישמעאל אומר יגמור וכו' וק' לר"י היכי מוכח דסבר ר' ישמעאל וכו' ועוד תימה דר"ע וכו' ע"ש שני קושיות התוס' אלו תמוהין מאד על רש"י לכאורה שלא פירש כתירוצי התוס' אמנם כד מעיינת בהו נראה דלק"מ ואדרבא נראה פירש"י לענ"ד יותר נבון בפשט הגמ' דזהו ודאי דהתוס' מפרשים דהגמ' דפריך מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא ש"ד היינו לומר דכל מידי שכבר נתרסק ובלאו טעינה נפיק ג"כ משקה אם סוחט אותן בידים אינו חייב חטאת וקאי אלעיל דמשני הנך דאי עביד וכו' אמנם פשט הלשון שפיר דמי אינו משמע כן דהא ודאי אסור מדרבנן וגם לשון ממילא דחוק וגם תי' התוס' דחוק דהיא גופא קשה מנ"ל לפרש כן וצ"ל דאל"ה מ"ט דר"ע והוא דחוק וגם בלשון יגמור ובר מן דין רש"י ודאי לא מפרש כן דהיכי שייך דברי רש"י ובלבד שיתחיל מבע"י דא"ל דהיינו ש"ד מבע"י דלא גזרינן משום שאם יסחוט אינו ח"ח היכי שייך לומר דלפרוך סתם גמ' אליבא דב"ש דהא לב"ה אף אם ח"ח ש"ד מכל אלו ראיות נלע"ד ברור שרש"י מפרש דברי הגמ' דפריך אליבא דב"ה והיינו אף דב"ה לא גזרו מבע"י אטו משחשיכה אפי' במקום דעביד לי' בשבת חייב חטאת מכ"ש הכא דאי עביד לי' בשבת לא ח"ח היינו דלא גזרו מבע"י אטו משחשיכה אבל הכא שמשקה זב בשבת איכא למיגזר בשבת גופא אי שרית לי' לעשות מבע"י שיהא המשקה זב ממילא בשבת שמא יסחוט בידים בשבת דהא חזינן אף היכא שיצאו המשקין מזיתים וענבים מרוסקין מעצמן בשבת בלי שום טעינה אסור לשתותן בשבת והיינו ודאי דאי שרית לי' לשתותן א"כ יהא צריך להמשקין בשבת יבוא לסחוט בידים בשבת ומה התם שהשתי' אינו אלא גילוי דעת שחפץ בהן גזרינן מכ"ש הכא שעושה מעשה מבע"י שיהא המשקה זב ממילא בשבת ודאי ניחא לי' דניגזור שמא יסחוט וכל מי שעיניו פתוחות מעט יבין וישכיל שכאן יש מקום יותר לגזור מהתם ואע"ג דאף אם יסחוט אינו ח"ח כיון שהם מרוסקין צ"ל דכאן גזרו גזלג"ז דמצינו כ"פ שגזרו או גזרינן שמא יסחוט אחרים דאהנך בלא"ה שמא יסחוט לא שייך ובאחרים שפיר גזרינן שמא יסחוט אותם שאינם מרוסקין וע"כ צריך אתה לומר כן לרבנן דאסרי לשתות ביוצאין מעצמן ממרוסקין וא"כ ה"נ וזו באמת טעמא דר"ע דאמר לא יגמור אף לב"ה וזו מדוקדק בלשון המשנה ושוין אלו ואלו שהוא למותר הל"ל ומודים ב"ש לב"ה הא לב"ה לא הוי רבותא אלא הוי רבותא לב"ה ג"כ דלא גזרינן בשבת אתי ממילא שמא יסחוט ויהא אסור לטעון מבע"י שיבוא ממילא בשבת ואהא פריך מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא ש"ד לב"ה וכ"ש לב"ש ולא קאי אמאי דאמר לעיל אלא קאי אמשנה מאן תנא דש"ד ולא גזרינן אתי ממילא ש"ד ואף א"ת שהוא דוחק מנ"ל להקשות דילמא בשתי' גזרינן ובאתי ממילא בלא שתי' לא שייך לגזור אף שהוא נגד הסברא כמ"ש לרווחא דמילתא נאמר הלא כתבו תוס' כמה פעמים בש"ס והוא מוכרח בכמה דוכתי בכל מקום שאומר מאן תנא או דכוותי' ואומר פלוני הוא לאו היינו מקשן ותרצן רק זה האמורא שידע מהתירץ וידע שיש תנא נגד זה אמר מאן תנא פלוני היא וה"נ ידע שר"ע אמר לא יגמור והיינו דגזרינן אתי ממילא אטו סחיטה אמר מאן תנא ר"י היא וריב"ח אמר ר"א היא דאף בשתי' לא גזר וה"ה הכא ושייך לשון ש"ד ולשון רש"י ובלבד שיתחיל מבע"י הכל מדוקדק היטב ולק"מ ודוק הארכתי קצת כי נכון הוא לדעתי לפירש"י לתרץ ק' התוס' החמורות ופירושו הוא מחוור יותר לפ"ז:

ע"ב בגמ' שמן של בדדין וכו' מה שהקשה תוס' על פירש"י מלבד שאין קושיא כ"כ שרש"י מתרצו נ"ל שרש"י נאיד מפי' התוס' שלפי מ"ש בפירש"י גם במשנה משמע שטוענין אפי' לאכול כיון דלא גזרינן שמא יסחוט וסברת התוס' שהוי נולד אינו מוכרח וק"ל:

בתוס' בד"ה שמן של בדדין וכו' עד וכן השום והבוסר ר"ל לתי' קמא שלעיל שפירושו יגמור ויאכל והיינו בלא טעינה או בטעינה קלה שאפשר לאוכלן ב"ה וק"ל:

בתוס' בד"ה הני כרכי דזוזי וכו' עד לפי המסקנא ממ"א חמור עיין במהרש"א מה שהקשה ותי' ונלע"ד דאשתמיטתי' תוס' בפ' כירה דף מ"ד שכתבו אר' מאיר גופא דממה שאוסר נר שהדליקו בו באותו שבת אין ראי' דאוסר ממ"א די"ל משום דהוא תרתי ממ"מ וממ"א ע"ש וגם שם הוצרכו להביא ראי' מההוא דחולין וק"ל: