לשון הזהב שבת מ

והרי"ף פי' ג"כ כן וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מה' שבת דכל מידי דלאו בר גיבול אפי' גיבל אינו חייב חטאת ובלא גיבול שרי לכתחילה ולכאורה תימה גדולה עליהם אמנם לפי מ"ש הרב המגיד על דברי הרמב"ם דבריהם נכוחים ומוכרחים ואבאר לך פי' הסוגיא כאן לפי דבריו דאדרבא הסוגיא מתפרשת טפי לשיטתו ולא יוקשה גם מ"ש הלח"מ על דברי ה"ה דהרמב"ם פוסק שורין דיו מבע"י משמע אבל בשבת אסור ע"ש והוא דלפי פשט הסוגיא קשה מאי מקשה דילמא מיירי אין שורין דיו ע"י גיבול וגם אין סברא לומר דלר' יוסי בר"י אף במידי דלאו בר גיבול יהא תלוי החיוב בגיבול לרב יוסף כיון דאינו בר גיבול גיבול מאי מועיל וגם מי הכניסו לדוחקים לפרש מאי אפר עפר ומידי גבי הדדי תניא ובפרט לפי' המ"מ אליבא דהרמב"ם דהך סוגיא אידחי כמו מסקנת סוגיא דדף קנ"ו גבי מורסן ואביי דהכא אזיל לשיטתי' דהתם למה דחק כאן וגם זהו דוחק שיהא מסקנתו כאן דלא כמסקנא ויהא כל הסוגיא נדחה וגם למה דחק א"ע כאן ליכנס לדוחקים וגם תי' התוס' הוא דחוק מאד כיון דהגמ' אמר שם בהדיא דלאו בר גיבול הוא לכן אפרש כל הסוגיא דמקשה מאן תנא וכו' דאף אם נאמר דמיירי ע"י גיבול הא כיון דלאו בר גיבול הוא אין גיבולו מועיל רק בשבת אסור כמ"ש המ"מ אבל ב"ש מ"ט גזרי הא כל מידי דאי עביד בשבת לא ח"ח לא גזרי ב"ש מבע"י וזו שפירש"י דהא מתניתן ליכא גיבול ר"ל דלא משכחת בי' גיבול ובזה מתפרש הדחי' היטב ומייתי לא ס"ד דתניא וע"כ הא דאמר ריב"י אינו חייב עד שיגבל ר"ל וכיון דלא שייך גיבול הוא פטור כמ"ש המ"מ והוא דחוק מאד אף לפי המסקנא דמייתי התם דבמידי דלאו בר גיבול נמי פליג ריב"י כדאשכחן במורסן הל"ל ריב"י פוטר כמו במורסן דהתם לכך אמר מאי אפר עפר אף לפי המסקנא והא דלא אסיק הכא המסקנא משום דהכא אין צריך איך שיהי' לק"מ אמשנה אבל שם מוכרח דקאמר נותנין מים למורסן ולפי סברת אביי יוקשה שם מאן תנא ואביי באמת אקשה לכך מפרש שם המסקנא אבל גם מסקנא דהכא מוכרח אף לפי המסקנא דהתם כמ"ש ולא פליגי ולא נדחה מסקנא דהכא כלל ובזה מתורצין על הקושיות ודיקדוקים שכתב הלח"מ דגם דברי הרמב"ם נכונים בשורין דיו דמיירי ע"י גיבול ובשבת עכ"פ אסור אף לדברי ריב"י כמ"ש המ"מ ומתניתן דהכא ר' דאל"ה לא הוי גזרי ב"ש מבע"י אף דאסור בשבת ופוסק הרמב"ם כסתם משנה דהתם וא"ש גם דברי רש"י והרי"ף בביצה ודוק:

ברש"י בד"ה לא קא עביד מעשה וכו' עד ולב"ש היינו מעשה דילה עיין מהרש"א שהקשה למה לא פירש"י משום גזירה גם לפי פשוטו י"ל דלר' יוסף דלא ניחא לו לומר שהוא מדרבנן משום שמיעת קול גם לב"ש לא ניחא לי' למימר כן כיון דאשכחן ברייתא דאסרי שביתת כלים י"ל דפליגי בזה היכא דלא עביד מעשה אי הוי שביתת כלים דלפי פשוטו הכי מקשה למה לך למימר טעם מדרבנן כיון די"ל שהוא מדאורייתא למה לנו לבדות טעם מלבינו ה"נ לב"ש לרב יוסף וגם הוא מוכח מגמ' דלבתר דאתינן להך ברייתא יש לנו לומר דטעמא דב"ש מש"ה מדקאמר בגמ' לרב אושעיא לב"ש בין דקא עביד מעשה ובין דלא קעביד מעשה אסור והיינו ע"כ מדאסרי במשנה כמו שפירש"י וקשה דילמא במשנה טעמא משום גזירה אע"ג די"ל דע"כ ליכא למימר הכי דא"כ מוגמר וגפרית מ"ט שרי קשה למקשה דלא ידע מזה מנ"ל וגם דילמא ברייתא ב"ה היא ומשום השמעת קול ותירץ התוס' דקאי אליבא דרב יוסף דחוק וגם מנ"ל לרב אושעיא למימר כלל ב"ש היכי אשכחן דפליגי ב"ש וב"ה בשביתת כלים אלא ודאי מהכא מוכיח הגמ' מדאמר רב אושעיא ב"ש היא ש"מ לבתר דאשכחן ברייתא דאית לה שביתת כלים אין לנו לבדות טעם מלבנו וי"ל דטעם ב"ש משום ש"כ וברייתא ב"ש היא מכ"ש לרב יוסף דפריך כן לרבה בוודאי י"ל כן גם לב"ש ודוק:

אמנם כד מעיינת בי' נ"ל דרש"י הוקשה לו ק' התוס' בד"ה ולימא דמאי מקשה רב יוסף אליבא דרב אושעיא וגם תרי והשתא המה סותרין זא"ז לכך הי' מפרש דרב יוסף ודאי ס"ל באמת דהך ברייתא היא אליבא דב"ה ובעביד מעשה וא"כ שפיר מקשה וכן א"ש דמקשה מיגמר וגפרית מ"ט שרי ופירש"י וה"ה לכל הנך דמתניתן ר"ל שלא תאמר דמיירי במנחי אארעא כיון שהיא אליבא דב"ה ושרי במשנה אף בכלי והגמ' מוכח דאל"ה לא הוי מקשה כמ"ש התוס' ובתר הכי קאמר והשתא דאמר ר"א ר"ל ולדידי' ע"כ טעמא דמשנה משום ש"כ דאל"ה מנ"ל דב"ש היא היכי אשכחן דפליגי בהא אלא ע"כ שלא ר"ל טעם מלבינו כיון דאשכחן ברייתא מדאורייתא וא"כ ע"כ גם ברייתא ס"ל דאתי כב"ש דאי כב"ה מנ"ל לומר ולא ב"ה דילמא בעביד מעשה מודה וטעמא דב"ה ג"כ דאורייתא כמו שסובר לב"ש אלא ודאי דס"ל דאין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה וברייתא ב"ש היא לכך מקשה שפיר מוגמר וגפרית וא"כ ע"כ רב יוסף ורב אושעיא ס"ל דלבתר דאשכחן ברייתא יש לנו לומר דפליגי בזה אלא דרב יוסף ס"ל בעביד מעשה מודה ב"ה ולרב אושעיא אין חילוק ולק"מ ק' מהרש"א ודוק:

בתוס' בד"ה ולימא מר וא"ת כ' מהר"מ דס"ל להתוס' וכו' ע"ש ולא ידענא מאי קאמר דהא התוס' הכריחו זאת הקושיא מדמקשה לקמן מוגמר וגפרית וכו' והיינו לרב יוסף כמ"ש התוס' לקמן ואף לפירוש ר"ת גם רב יוסף סובר כן ואף שאינו מוכח לר"ת וי"ל דרב יוסף לא סבר כן יוקשה לרב אושעיא זאת הקושיא אמאי לא מוקי כב"ה ומשום השמעת קול ודוק ואפשר כוונתו דיש לדחות כמ"ש לשיטת רש"י אמנם התוס' מיאנו בכל זה כמ"ש בזה הדיבור ובדיבור שלאח"ז ודוק בא"ד ונראה דרבה סבר וכו' פירשו בזה שלא תיקשי א"כ מ"ט דרבה דא"ל דרבה אינו סובר כן דדוחק לומר דפליגי בסברא בשלמא לפי פשוטו י"ל דרבה ברייתא לא שמיע לי' או כמ"ש בסמוך דמוקי לה כב"ש אבל השתא שכתבו דיותר מסתבר לאוקמא כב"ש משנאמר דטעמא משום השמעת קול ולב"ש אע"ג דלא שמיע לי' ברייתא מוכח מן המשנה דאסור וא"כ למה מוקי משום השמעת קול נימא כב"ש ותירצו דרבה ס"ל דטעם המשנה משום גזירה וא"כ ע"כ לא אתי ברייתא כב"ש דא"כ מוגמר וגפרית מ"ט שרי ושמא תאמר מה"ת לומר כן