לשון הזהב שבת לח

בתוס' בד"ה הניחא וכו' עד וטעמא ר"ל דליכא למימר דלא סבר הך טעמא אלא משום גדר מי חטאת כמ"ש הר"ע ברטנורה במשנה דמ"ט לא יסבור הנך גזירות כיון דהוא סברא לכך כתבו דאף להנך טעמי סבר רשב"ג דלא שייך למיגזר אלא בטומאת מת דשכיח לשבר ולתקנם אבל באינך הוי מילתא דלא שכיחי דמוטב לו לטבול ומילתא דלא שכיחי לא גזרו בהו רבנן וק"ל:

בגמ' אמר רב משרשיא דבי רב אמרי וכו' מייתי לה הכא דאל"ה לא שייך לומר דטעמא דב"ש משום גזירה דאין שייך לגזור שוכח אטו מניח וגם מ"ל לומר כן דילמא ודאי טעמא דב"ש דלא בעינן כוונה וא"כ מדינא פוסל ולא שייך למנותו בי"ח דבר דהוי משום גזירה לכך מייתי דרב משרשיא אלמא דגם לב"ש בעינן כוונה דהא כשהניחן בשעת פיזור עבים טהורה וא"כ סברא דאף כשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו טהורין מדינא דתו לא הוי כוונה אלא ודאי דגזרו אטו לא נתפזרו וזה שייך לגזור כיון דהניחן בשעת קישור עבים וטעמא דרב משרשיא דאי סברי ב"ש לא בעינן כוונה למה מודים בהניחן בחצר ודוק:

דף יז ע"א בתוס' בד"ה ששמע השומע וטעה וכו' ועיין גם בדיבור שלאח"ז שנמשך דבריהם מזה שפירשו כאן שטמא טומאת ז' מדינא וא"כ למה הוצרכו לגזור לכך פירשו בדיבור שני ע"ש ועיין מהרש"א ואני בעניי אחוה דעתי שדברי רש"י נכונים ומוכרחים דלפירוש התוס' לא שייך לשון ר"ע שאמר אני אתקן והיינו ודאי לפירש"י נכון דה"ק דר' טרפון ודאי קים ליה שלא גזרו חכמים בשום מקום אלא ממעשה דהך איכר שטמאוהו נישנית הך משנה לכך אמר דטעה שאיכר טמא מד"ת מחמת מגע הכלי ובאמת ודאי לא טמאוהו אלא טומאת ערב מדלא חזינן שגזרו בשום מקום אחר וגם שם לא טמאוהו אלא לאיכר ולא לשאר כלים אשר האהיל במרדע ש"מ דלא גזרו כלל ואמר ר"ע שהוא אמת שלא גזרו אלא בהך דאיכר ואפ"ה שפיר שנה שגזרו בו הקיפו אטו עביו לטמאו טומאת ז' ולא טעה השומע אבל לפי' תוס' צריך לומר בהך דר"ע שגזרו במקום אחר ולא בהך דאיכר דשם טמא מדינא טומאת ז' וכיון שגזרו במקום אחר ופליג אר' טרפון בעיקר מעשה מאי תיקון וגם כיון דגזרו במקום אחר מ"ל לחלק ולומר דפליגי במהות המעשה דר"ט סבר שלא הי' סודר מפסיק ור"ע סבר שהי' מפסיק אין סברא שיחלקו במציאות וגם אין במשמע לשון התוס' ומה שהקשו תוס' ארש"י למה טעה י"ל שזה הדין דעל עצמן בכל שהן אינו פשוט כ"כ וגם מה שהקשו הא טמא מדאורייתא ודאי י"ל כמ"ש המהרש"א אלא נלע"ד יותר פשוט שודאי הי' ג' או ד' סודרים דאטו בגברא ערטילאי עסקינן אלא מ"ש רש"י שטמא משום מגע היינו שודאי נגע בו אח"כ בעת נושאו בתר שהאהיל שכן דרך ליגע או בעת שסילקו מן כתיפו ודאי נגע בו וא"ש הכל כן נ"ל ברור ודוק:

גם מ"ש התוס' דאפי' חבורין ע"י אהל טמא ז' כדמוכח בריש אהלות וכוונו ודאי למ"ש ר"ע שפוד שתחוב באהל אין שום משמעות שם כפי שפירש שם הר"ע ודוק אמנם מצאתי סוף פ' ט"ז דאהלות משמע מפורש כדברי התוס' ואפשר שטעות נפל בספרים ותוס' כוונו לזה והוא לפמ"ש הך משנה דר"ט בתוס' בד"ה גוזרני טומאה וכו' עד גמירא וצ"ל דאף טעמא דשמא יבצרנו בקופות טמאות לא שייך כיון דלא הוי משקה כלל דכלי טמא לא מהני אלא היכא דהוי משקה רק דאזיל לאיבוד אבל לא במוהל דלא הוי משקה דאל"ה קשיא למ"ד כלי טמא חושב משקה מ"ט לא גזר במסיקה ודוק:

ובגמרא דאמר אם תקניטני גזרני אף על המסיקה אע"ג דלא שייך טעמא נ"ל לפרש דאף ב"ה דקאמר לי' מפני מה בוצרין וכו' ידע מהך טעמא לחלק כמ"ש התוס' אלא הקשה לו שאין לגזור כן דהוי חוכא ואיטלולא ואי לא הא לא קיימא הא כמ"ש לעיל גבי טהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובין אלא ב"ש סבירא להו דהכא הטעם פשוט לחלק דכ"ע ידעי שזה הוי משקה וזה לא הוי משקה ואמר לי' אם תקניטני ותנצחני בזה גוזרני אף על המסיקה משום אי לא הא לא קיימא הא כמ"ש ב"ש לעיל אבל לא שלא לגזור בבצירה משום זה וק"ל. בתוס' בד"ה הניחא למ"ד וכו' לפמ"ש לתרץ לעיל דברי רש"י גבי לא לכל הטמאות אמרו גם הכא מתורץ דה"נ הוקשה לרש"י לשון מ"ד דמשמע אמורא אמנם נלע"ד דהכא בלא"ה לק"מ דאינו שייך לזה דהתם המים ודאי טמאים דמשקין מקבלין טומאה ודאי אף שלא לרצון ומי גשמים ודאי הוי משקה אלא דפליגי אי משקין טמאין מכשירין אבל הכא כיון דאזיל לאיבוד לא חשיב משקה וצריך אתה לומר דכלי טמא חושבו למשקה זה לא מצינו ודוק. ומ"ש רש"י בד"ה מ"מ בוצרין בטהרה בכלים טהורים ע"כ שאר כלים דהיינו הסכין ודומיו ולא הקופה דהקופה צריך להיות טהור אף לב"ה למ"ד כ"ט ח"מ ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה דילמא משהי לי' גבי' וכו' עד וי"ל עיין במהר"מ ומהרש"ל שכ' דגם התוס' מודים דדברי רש"י עולין כהוגן לפי המסקנא דהתם אלא שרוצין לפרש ה"א דלשם אבל הוא דוחק ואין במשמע לשון התוס' כמ"ש מהר"מ גופא והניח בקושיא והי' נ"ל בהשקפה ראשונה לפרש דברי התוס' שקשה אף למסקנא דהתם כיון דעכ"פ יהא לו ריוח שיהיו טהורין מלטמא אפ"ה ישהא אותם ורש"י רוצה לפרש שלא יהא לו שום ריוח מדאסיק שיהא בשמה הראשון והיינו שיהיו גם טמאין כדמפרשין בהדיא בדברי רש"י וכן נראה לפי גירסתינו ברש"י אלא שלפי ה"א שמותר לזרים קשה יותר ואי משום טהרה הוי ריוח פורתא גם במותר לזרים יש לחלק משום הך חילוק כמ"ש התוס' וכן משמע לשון בתוס' פסחים דעיקר קושיא משום טהרה וכן כאן כ' לשון בהדיא אמרינן וזה דמותר לזרים לא שייך לשון בהדיא אלא כ' בתר הכי כדמפרש התם אלא ודאי עיקר קושיא מטהרו לטמא וכן נוטה דעת מהרש"א ודעת רש"י נראה לפרש דודאי משום הך מיעוט ריוח לא ישהא אבל משום היתר אכילה ישהא לפי המסקנא