לשון הזהב שבת לז

מסכת כלים כ"ז שניקב וסתמו בין בבעץ בין בזפת טהור ר' יוסי אומר בבעץ טמא בזפת טהור ע"כ יקשה טובא אמאי טהור הא הוי סתימה מעלייתא ומחמת כ"ח שטיהר שוב אין לו טומאה א"ל כמ"ש התוס' בין לפירושם בין למ"ש אני ושם א"ל דפליגי מדאורייתא אבל מדרבנן טמא כדין שאר כ"ז מלבד שהוא דוחק גדול שאין דעת סובלתו דשם סובב כל הפרק ברישא וסיפא דהך משנה איזה כ"ז טמא ואיזה טהור והיכי שייך זה באמצע בלשון טהור אמנם מלבד זה א"א לומר כן דלמה לי' לת"ק למיתני בין בזפת מה"ת לומר דבזפת יהא לו דין כ"מ ואפי' לפירש רבינו שמואל ג"כ א"א לפרש שם דלר"י אי חשיב לי' סתימה אמאי בזפת טהור הא בזפת הוי סתימה טפי כדמשמע כאן בחציצה וכן משמע בדברי הר"ע שם אי לא הוי סתימה אמאי בבעץ טמא וביותר קשה אמאי הביא הגמ' מר"מ שאין ראי' מוכרחת דאזיל בתר מעמיד אמאי לא הביא הגמ' ר' יוסי היא שהוא מוכרח דאזיל בתר מעמיד כיון דבזפת טהור אמאי בבעץ טמא ע"כ דאזיל בתר מעמיד כמ"ש הר"ע שם דהוי כ"מ ולולא דברי התוס' הייתי אומר דזו עמוד קיים דכ"ח וכן כ"ז שטיהר שוב אין לו טומאה ובין חכמים דהכא ובין דלשם מש"ה מטהרין לגמרי ור' יוסי מש"ה בזפת מטהר אבל בבעץ טמא משום דאזיל בתר מעמיד כמו ר"מ דהכא ור"מ ג"כ אית לי' כ"ח שטיהר גבי ניקב וסתמו תדע דרבנן שם מטהר מסתמא לא פליג ר"מ אזפת דמשמע שם שהוא אליבא דכ"ע ולא פליג שם בתוספתא אלא משום שהוא כמו כ"ח חדשה שלימה משא"כ בנקב וסתמו שעדיין הוא הנקב ניכר אלא ודאי משום דאזיל בתר מעמיד מטמא לה והוא מוכרח מיני' ובי' דאל"כ אלא דפליגי כמ"ש התוס' בקושייתם למה נקט אבר דווקא הל"ל וסתמו סתם לכך מייתי שפיר מר"מ כיון דמוכרח כמו לר"י נקט טפי ר"מ דסתם משנה דמקוואות ליהוי כוותי' ומתורץ הכל היטב ודוק אמנם לפי התוס' צ"ע טובא ודוק ונלע"ד ברור וצלול שרש"י מפרש הכל כמ"ש בין לחכמים בין לר"מ דוק היטב בדבריו בד"ה מטמא ותמצא שמפרש כדברי בקיצור מתק לשונו והוא הנכון:

דף טז ע"א ברש"י בד"ה לטומאתן ישינה וכו' עד להטעינן טבילה אף אם נאמר דלא מהני טבילה לכ"ז אף לפי המסקנא כמ"ש לעיל לק"מ דהכא בטומאה ישינה אף אם נאמר דטמא ודאי מהני טבילה דבכ"ח טהור לגמרי ודוק:

בתוס' בד"ה אלא מעתה וכו' עד וכי משני וכו' עיין מהרש"א שכ' דלתירץ ראשון לא מטמא מאויר משום דדמי לכ"מ ואין נראה דהא כתבו התוס' בד"ה אלא כיון דאפ"ה יש לו דין כ"ח רק גם חומרות כ"מ וכן משמע בתוס' בד"ה עבדי רבנן היכרא משמע בהדיא למסקנתם דמטמא מאויר ואף לתי' ראשון משמע כן ע"ש ודוק אף דיש לדחות דשם כתבו לפי הסברא אי דמי לכ"ח האמת יורה דרכו וכן משמע לעיל בתוס' בד"ה אתו אינהו ואף א"ת דלתי' ראשון אינו מטמא מאויר היינו ודאי מטעם היכר לכן נ"ל ודאי דגם לתי' ראשון צ"ל כן והא דלא הקשו לתי' ראשון שאינו קושיא מכרחת די"ל דאינו מטמא ג"כ משום היכר ועבדי ב' היכרות או דדמי משמע לכ"מ כמ"ש המהרש"א אבל לתי' השני קושיא מוכרחת אבל האמת גם לתי' ראשון מטמא וצ"ל כן ודוק:

בתוס' בד"ה ה"ג רש"י מיטמאין ומטמאין מאויריהן וכו' עד אבל במה שמטמא אחרים מאחוריהן אין זה חידוש הקשה המהרש"א הא הוי חידוש שמטמא מאויר אחוריו אע"ג שלא נגע משא"כ בכל הכלים ומתוך כך ר"ל שאינו אף מיטמא מאויר אחוריו ודחק א"ע מאד לפרש דברי התוס' דלקמן ואין במשמע גם מתוך פירש ר"י משמע להדיא שאויר אחוריו ונגיעתו שוה ומה שקשה לו נלע"ד שאינו קושיא אחר שנדקדק לשון התוס' שכתבו דגבי אויר יש חידוש משניהם למה הוצרכו לכתוב משניהם הל"ל יש חידוש במה שמטמא וגם כתבו לשון חידוש ולא כתבו לשון רבותא כלשונם בכל הש"ס וכן בזה התוס' לקמן בסופו ונלע"ד שבאו לתרץ קושיא אלימתא דעדיין יוקשה למה לי' למיתני מטמא מאויר כיון דכבר תני דמיטמא מאויר ממילא נדע שמטמא מק"ו דמרובה מדת לטמא ממדת ליטמא דבת"כ דריש לי' בק"ו מחמת זה לכך כ' דיש חידוש משניהם ר"ל אף מה שמיטמא מאויר הוא חידוש ומחידוש לא ילפינן וה"א דאפ"ה לענין לטמא לא הוי אויר כמגע אבל לענין אחוריו תו לא הוי חידוש דהוי אוירו כמגע כיון דכבר תני בכ"ח הוי תוכו אויר כמגע ואשמועינן דהוי אחוריו כתוכו ממילא ילפינן מטמא ממיטמא דהא מה שמיטמא מאויר אחוריו אע"פ שלא נגע תו לא הוי חידוש דהא מצינו כן דכ"ח גופו בתוכו ובכ"מ אמרינן היכי דמצינו בעלמא כן לא הוי חידוש מכ"ש הכא דמצינו בכ"מ גופא ובמגע אף בעלמא מטמא מאחוריו שפיר ילפינן מטמא ממיטמא ודוק:

וגם לפי פשוטו לק"מ כיון דכבר שמעינן דמטמא מאחוריו קאי מיטמאין ומטמאין מאויריהן דקתני ברישא בין מתוכו בין מאחוריו דהא נקט סתמא מאויריהן משמע בכ"מ שמטמא במגע מטמא מאוירו וק"ל:

בא"ד א"נ אינו מיטמא מאחוריו היינו מדאורייתא וכו' הקשה המהרש"א אמאי לא תני רבותא טפי דמטמא אחרים מגבן וכו' ונעל"ד דלק"מ דודאי מה שמטמא אחרים מגבן היינו מדרבנן דקרא תוכו כתיב כמו בליטמא וא"כ י"ל דת"כ ודאי ר"ל בדאורייתא דהא קרא קדריש ולתירץ ראשון צ"ל דיש שום לימוד לטמא אחרים מגבן ודוק:

ע"ב בגמרא א"ב דרצפינהו מרצף מ"ש מהרש"א דלימא איפכא נ"ל לתרץ עוד דודאי גם מודים זה לזה ומר אית לי' גזירה דאידך תדע מדלא מקשה אביי מ"ט לא אמר כרבא אלא דאמר נמי הך גזירה ואהא מקשה מאי בינייהו ר"ל אביי אמר קודם טעמא דידיה ולמה אמר רבא עוד גזירה ומשני כדי אף רצפינהו חוזרין לטומאתן דמתניתין סתמא קאמר ותמיד אביי קודם לרבא לכך לא אמר איפכא אמנם לא"ד שכ' רש"י צ"ל כתי' המהרש"א ודוק ועיין בתוספת י"ט בכלים מ"ג שכ' שם וממילא מיתרצא קושית המהרש"א ברש"י הניחא למ"ד לא ידענא היכא ועיין בתוס' שהיא משנה שלימה ונ"ל משום דלשון למ"ד לא שייך אתנאים וצ"ל דאיזה אמוראים פליגי ביה לכך כתב לא ידענא היכא וק"ל: