לשון הזהב שבת לד

לאו דאורייתא אבל לפי ה"א שהוא דאורייתא ה"א באמת שהוא לאו הך דהכא ודוק:

בתוס' בד"ה אוכל ראשון וכו' עד טמויי נמי מטמא וא"ל היכי נוכל לומר כן מסברא כיון דנפק מאוכל שני נימא דיו ז"א דה"א שפיר דיו כמו באוכל שני נעשה האוכל כמאכל אף אוכל ראשון כן ובזה מתורץ היטב ק' המהרש"א בדיבור שלאח"ז דלפ"ד למה לי' להגמ' למימר משקה לא שכיח אמאי לא אמר דמשקין כיון דחמירי ה"א דמטמי דשם שייך שפיר דיו ולא נוכל לטעות כן ודוק וגם בלא"ה לק"מ ק' המהרש"א דאי הוי אמר הכי הוי נשאר קושיא ליתני רק אוכל שני ולא ליתני אוכל ראשון וליכא למימר דה"א דאוכל ראשון מטמא דהא חזינן אפי' משקין דחמירי לא מטמא אף בראשון דסתמא קתני משקין טמאין וגם כל משקין הוי ראשון אבל עכשיו לפי סברת הגמ' יש לומר דה"א דוקא משקין דלא שכיחי לא מטמי בראשון משא"כ באוכל דשכיח מטמא דגזרו טפי ודוק וא"ל ליתני סתמא אוכלין טמאין דה"א דמסתבר דקאי אראשון משא"כ במשקין דהוי דומיא דאוכלין ובזה מתורץ ג"כ קצת קושיא שכתבתי דלא ליתני אוכל ראשון דה"א משקין דומיא דאוכלין דהוי שני אבל ראשון דאורייתא מטמא ודוק:

וכן נלע"ד דתירץ ראשון אינו דסברא דשכיח לא מהני אלא לומר דמילתא דלא שכיח לא גזרו רק בשכיח אבל כיון דגזרו לומר דשכיח אפי' מטמא אין סברא ותדע זה דאל"כ ק' למה להו להתוס' לעשות צריכא להיפך דמשקין חמירי למה לא די להם בצריכות הגמ' דמשקין לא שכיחי ואי הוי תני משקין ה"א אוכלין דשכיחי אפי' מטמא אלא ודאי אין זה סברא וא"כ הדרא קושית המהרש"א ע"פ תי' השני שכתבתי למה לא אמר גמ' צריכות התוס' להיפך אמנם זה הסברא ממש תפול על ק' המהרש"א לתרצו דסברת התוס' ג"כ שכ' דמשקין דחמירי היינו שעלולין לקבל טומאה ג"כ לא שייך אלא לומר שבמשקין גזרו משום שעלולין ולא באוכלין כמו שמצינו כמה דברים שגזרו במשקין ולא באוכל מהאי טעמא אבל אי הוי תני אוכלין שגזרו בהו שנאמר הואיל ומשקין עלולין לקבל טומאה גזרו בהו אפי' טומאה אין זה סברא דהיינו כמו סברת שכיח שבגמ' דסברת עלולין נמי דשכיח בהו טומאה טפי דאוכלין זימנין דלא הוכשרו וא"כ לק"מ ק' המהרש"א כל זה כתבתי לפי פשוטו ולפי שהבין המהרש"א דמ"ש משקין דחמירי היינו מאוכלין ומשום טעמא דעלולין אמנם נלע"ד שאין זה סברא דמאי שייך זה הסברא לענין להחמיר באדם זה לא מצינו וגם לא שייך לשון חומרא בזה אלא נלע"ד פשט דברי התוס' דאי הוי תני משקין ובהו לא שייך ראשון ושני רק משקין טמאין מטעם שכ' התוס' וא"כ לא הוי ידענא אוכל שני דה"א שאני משקין דחמירי ר"ל שתמיד הם ראשונים משא"כ אוכל שני לא הוי ידענא משום דקיל ואי דליתני משקין ואוכל שני ולא אוכל ראשון כבר כ' התוס' דה"א דאוכל ראשון נמי מטמא וכמ"ש לעיל ובזה שייך טפי הך צריכותא בתר שכתבו לעיל מיני' ולא שייך כלל ק' המהרש"א דכיון שתני אוכל ראשון ושני אין שום חומרא במשקין יותר מהם ודוק היטב:

דף יד ברש"י בד"ה שלישי שני לקודש וכו' עד דילמא ראשון וכו' עמ"ש מהרש"א ולק"מ דאדרבא רש"י מתרץ למה הוי רק שני כיון דלא הוי שמירה כלל ע"ז מתרץ דאין לחוש טפי מראשון דהיינו שנגע בשרץ ואפ"ה לא הוי רק שני לר"י ודוק:

ברש"י בד"ה ופסיל להו והתורה הזהירה וכו' והוא תימה גדולה שלא כתב שישתה תרומה טמאה שבמיתה ואף שמשמע קצת כן בגמ' מדקאמר ופסיל להו אינו מוכרח וגם לפ"ז יוקשה על הגמ' גופא לכן נלע"ד שהוקשה לרש"י לפ"ז למה הוצרכו לגזור שיהא שני ויהא פוסל תרומה במגעו לא נגזר אלא שיהא שלישי ויהא אסור לאכול תרומה ושוב לא יהא זה מכשול שיאכל תרומה כדאיתא בחולין דאף אם הוא שלישי אסור לאכול תרומה לזה הוצרך רש"י לפרש דחייש אף אם לא יאכלם אלא יקרבם לפיו במגע ויזכור ולא יאכלם דלשכחת גזירה לא חיישינן לגמרי דא"כ מאי הועילו בתקנתם ישכח הכל אלא ודאי לא חיישינן לזה עכ"פ כיון שיהא מותר ליגע זה קרוב שיבוא ליגע באוכלין שבפיו קודם שיזכור מהגזירה ופסיל להו עכ"פ זה נ"ל ברור וכן משמע לשון רש"י בסוף וגם קודם לזה ועיין במ"ש בסמוך שהתוס' בחולין מתרצין בע"א זה הקושיא ודוק:

בתוס' בד"ה ר' יהושע אומר וכו' עד ושדי משקין דתרומה וכו' ועיין בתוס' בחולין בהאי ענינא הקשו ג"כ תו' זה הקושיא מגמ' דהכא וכתבי דילמא אכיל אוכלין טמאין ושדי משקין דמעשר לתוך פיו והוא תימה גדולה לכאורה ע"ש מעשר מאי בעי הכח ונלע"ד שלתו' הוקשה ג"כ הקושיא שכתבתי בסמוך לפירש"י דלמה הוצרכו לתקן שיהא שני אף אם יהא שלישי לא יבא שוב לאכול תרומה כדאיתא בהדיא בגמ' דחולין אף אם לא יפסל במגע והתוס' מיאנו בפירוש שכתבתי לדעת רש"י שמשום חשש מגע בפיו תקנו כן שאינו במשמע וגם הוא דחוק והי' נראה לתרץ דמש"ה תקנו שיהא שני משום דמצינו שני עושה שני וא"כ לא היו מקשין כלום דמש"ה הוצרך לזה דשני עושה שני לכך הוצרכו לפרש דבלא"ה הוצרכו לתקן שיהא שני משום חששא דמשקה מעשר דאוכל שני יעשה אותו ראשון וישתהו בטומאה והגמ' דנקט תרומה משום עיקר גזירה שיטמא אדם משום תרומה אבל הא דנעשה שני ולא שלישי משום מעשר וכאן קיצרו משום דכאן ליתא זה מפורש ששלישי אסור לאכול תרומה לא הוצרכו להאריך ולשנות ודוק:

בגמרא הא לא שכיחא כדפירש"י וא"ל הא עדיין יש לחוש שמא יאכל תרומה וישתה משקין טמאין ופסיל לתרומה דע"ז לא הועילו אף אם תקנו דמשקין טמאין פוסל את האדם הא אכל התרומה קודם וק"ל:

בגמרא א"ל רבא מנ"מ הא טבלי בהנך וכו' וא"ל דנ"מ דזימנין לא יתנו מים שאובין ויבואו לשרוף תרומה וקדשים דזה אין סברא דמשום חשש זה לא היו מתקנין לשרוף ודאי תרומה וקדשים אם יבא ראשו ורובו במ"ש ודוק:

בתוס' בד"ה תנא אף בידים הבאות וכו' עד דמצינו למימר ה"מ לקדש אע"ג דכל הפוסל את התרומה מטמא את הידים עכ"פ לקדש לק"מ דנקט התם כתבי הקדש משום פלוגתא דש"ה וקהלת והתו' לא הקשו בסמוך אלא אהכא דנקט משום דר' פרנך וע"ז הקשו