לשון הזהב שבת לה

שפיר הא כל פסולי תרומה דלא שייך דר"פ נמי מטמא את הידים וא"כ ע"כ הוא מטעם פשוט שכיון שפוסל את התרומה מטמא ג"כ הידים כמו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וא"כ ל"ל למימר משום דר"פ אבל אמשנה דכל כתבי הקודש אף לפי ה"א דמיירי בקודש לק"מ מכ"ש לפי האמת דהך דכל כתבי הקודש מיירי ודאי אף לענין תרומה כיון דנקט סתמא מטמא וגם בס"ת שייך דר"פ לתרומה והתנא כולל כל כתבי הקודש בבת אחת משמע דחד דינא אית להו והיינו ע"כ דבכולהו שייך דר"פ כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה האוחז והיינו מטעם שכתבתי וזה דכל הפוסל את התרומה מיירי אף באמת דווקא לקודש כמו שהוכיחו תוס' דומיא דיד מטמא חבירתה וכן משמע לשון התוס' דבכה"ק כתבו מצינו למימר ובכל הפוסל את התרומה כתבו דהיינו דוקא וכו' ועיין במהרש"א שלא ביאר כן ומתוך זה הקשה כמה קושיות ולע"ד נראה שמה שכתבתי הוא ברור ומוכרח וממילא לק"מ כל קושיותיו אף מה שהקשה היכי מ"ל דהאי דכל כה"ק היינו לקודש הא שלמה גזר לקודש וא"כ הא למה לי כמו שפריך הגמ' בתרומה ולפמ"ש לק"מ ע"פ מ"ש התוס' לקמן ריש עמוד שלאח"ז בד"ה כיון דהך גזור וכו' עד דמילתא דלא שכיח ר"ל ובזה לא שייך לתקן משום דר"פ דלא הועילו כלום דהא רוב ידים הם קודם נטילה אכתי יגעו בספר ולא הועילו אלא דלאחר נטילה לא יגע ומשום זה דלא שכיח לא תקנו אבל הכא בכה"ק שמטמא את הידים לקודש ודאי לא הוי משום דר"פ דהא אוכלי קדש לא הוי בבה"מ או בירושלים ומה יועלו דר"פ בכל ישראל וגם הא כל הפוסל את התרומה מטמא ידים לקודש אלא ודאי משום מעלה דקודש תקנו כן והוי כה"ק בכלל דגם הוא פוסל את התרומה וא"כ אף דשלמה גזר אסתם ידים ודאי הועילו דכל הפוסל את התרומה מטמא את הידים לאחר נטילה לקודש משום מעלה דקודש וגם שכיח טובא דכל הפוסל ליגע אותם בידים לאחר נטילה ודוק כי הוא ברור ותדע דהא כל הפוסל וכו' מיתנא אף לפי המסקנא לקודש והיינו ודאי לאחר נטילה ולא משום דר"פ אף בכה"ק ודוק:

בתוס' בד"ה אף הידים הבאות וכו' עד וא"כ הוי טפי מי"ח דבר וכו' ר"ל אף אחר דגזרו על הידים מכל מקום נ"מ מהך גזירה לאחר נטילה תדע דאל"ה למה הביא גמ' הך תנא כיון דלא נ"מ אלא ע"כ כמ"ש אלא דלכתחילה ודאי לא גזרו משום זה כמ"ש התוס' לקמן בד"ה כיון דהך גזור בעמוד שלאח"ז וכן לקמן בהך דיבור סיימו ומיהו השתא דגזור וכו' עד שלא חלקו כ"כ לכוונה זאת לתרץ מה שהגמ' מביאו כיון דהשתא לא נ"מ וא"כ מקשו הכא שפיר דהוי טפי מי"ח דבר וק"ל:

אמנם לולא דברי התוס' הייתי יכול לתרץ כל הק' שהקשו תוס' ב' קושיות בד"ה תנא אף וק' א' בד"ה אף וקצת קושיא בד"ה האוחז וק' א' בד"ה כיון ובקצת דחקו לתרץ וא' נשארה בקושיא ויתורצו כולם בחדא מחתי דהיינו שנאמר דהך כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים היינו אף לתרומה כמ"ש התוס' בקושיא ואף שכתבו דומיא זה אינו הוכחה כ"כ שלא כ"כ אלא לתרץ הקושיא ומשמע דמתחלה לא פירשו ואם יתורץ הקושיא ממילא הדרן לסברתן ונאמר שזה נגזר בבת אחת בעת שגזרו על סתם ידים גזרו אף על אלו והוא קצת כ"ש אם סתם ידים טמאין מכ"ש אם נגעו בדררא דטומאה לאחר נטילה אי משום מעלת תרומה אי משום חומרת ידים ולפ"ז לא יוקשו כל הקושי' שתכף מה שהקשו מהך דכל כה"ק ומהך דכל הפוסל את התרומה לק"מ שכל אלו בכלל טומאת הידים וכה"ק בכלל שאר פוסלי תרומה והך תנא נגזר קודם ידים לכך הוצרך משום דר"פ וע"כ הוא כן מדנקט ספר דוקא ולא שאר כה"ק ולא שאר פסולי תרומה וממילא לק"מ דהוי טפי מי"ח דבר דכיון שגזרו על הידים גם פסולי תרומה וכל כתבי הקודש בכלל והגמ' מקשה שפיר דכיון דגזרו על הידים גם כה"ק ופסולי תרומה בכלל הא למה לי ול"ק ק' התוס' בד"ה כיון ואין להקשות למה הביא הגמ' הך תנא די"ל דאשמעינן דר"פ וגם לפרש הברייתא ודוק כי נ"ל ברור ונכון:

ע"ב בתוס' בד"ה אלא במשקין הבאין מחמת שרץ אור"י ונ"ל להביא עוד ראי' מוכרחת דקאמר במסקנת י"ח דבר אוכלין וכלים שנטמאו במשקין חדא חשיב להו ואי דינם חלוק וכל אחד הוא משקה אחר דוקא היכי שייך למיחשב לחדא אכן הרמב"ם פוסק דדוקא משקין הבאין מחמת שרץ מטמא כלים לא משקין הבאין מחמת ידים ויוקשה עליו קושית התוס' וגם הקושיא שכתבתי ועיין בסוף שיטה שתרצתי על נכון:

דף טו ע"ב בגמ' והאמר אילפא ידים וכו' אע"ג דבכולהו י"ח דבר לא מצינו ב' גזירות הא כתב רש"י לקמן בסוף עמוד שלאח"ז בד"ה עבדי רבנן היכרא וז"ל דלא שרפי תרומה משום טומאה דרבנן וכו' משמע ודאי דה"ה י"ח דבר חוץ ידים ואף לתוס' דשורפין אכלי זכוכית אפשר משום דדמי טפי לכלי חרס החמירו משאר טומאות דרבנן ואף בששה ספיקות דלא מצינו שגזרו קודם לתלות משום דבלא"ה היו תולין בכולן מדקראו ספק משמע שהי' ספק בלא"ה וכן ארץ עמים הי' ודאי ספק קודם ודוק:

בגמ' ואאוירא ולא כלום וכו' עד אאוירא לתלות הקשה המהרש"א למה לי' למימר כלל אויר ע"ש ונ"ל לתרץ ויתורץ ג"כ ק' התוס' בד"ה ואאוירא לתלות שכ' וכן משמע מדקאמר וכו' ולאינך תרוצי שכ' ישאר זה הקושיא לימא דמעיקרא גזרו אתרווייהו לתלות ונ"ל משום דהוקשה ממ"נ אי לתלות מיקרי ג"כ טומאה אמאי קאמר ברבנן דפ' שנה גזרו טומאה על ארץ עמים הא גם מעיקרא הי' בהם טומאה והל"ל גזרו שריפה כמו בו' ספיקות ואי הך דתולין לא מיקרי טומאה היכי שייך ביוסי ויוסי גזרו טומאה לכך משני מאויר ולכך שייך למימר גזרו טומאה משום אויר שהי' טהור מעיקרא ומתורץ ממילא קוש' התוס' אלא דלהך תירוצא שכ' התוס' וכ' זה הוכחה משמע דלא ס"ל זה הסברא וע"כ מאי שגזרו שריפה מיקרי ג"כ טומאה א"כ תפול קושי' המהרש"א ע"כ צ"ל כתירוצו שקום להו להגמ' דתולין אאויר אמנם דחק א"ע מאד מאין קום להו וא"ל מדקאמר סתמא ארץ עמים ולא קאמר עפר ארץ עמים ז"א דהא