לשון הזהב שבת לג

לפ"ז וכי ל"ל דאשת רעהו אסור אטו משום דר' פדת לא גזור גזירה לגזירה מדרבנן לא נאסר יחוד דאורייתא לאפוקי בנדה דיחוד מותר לא שייך לגזור גזלג"ז משא"כ לרב יוסף דאית לי' קירוב בשר אסור מן התורה בכל עריות אף בנדה שייך למילף עכ"פ מא"א לאסור בבגדם מדרבנן משום גזירה אבל פי' מהרש"ל הוא סברא טובה לענ"ד וגם לפי' המהרש"א מה תלוי זה בפי' ר"ת שכתבו כאן משא"כ לפי' המהרש"ל אמנם כתב המהרש"א שדבריו ברורים למבין ודאי לא עמדתי על סוף דעתו להבינו אמנם לענ"ד ברור דברי התוס' על נכון דגם תחלה לא הקשו מסברא שאין זה קושיא אלא דבגמ' משמע דבא"א לא פליגי אלא בזה שפשט רב יוסף מדקאמר בפשיטות מה א"א וגם לא בעי מעיקרא אלא בנדה והיינו ודאי מטעם שכ' התוס' לעיל ולפירש"י אף בא"א הי' לו להתיר דגם שם שייך האי טעמא דגזלג"ז ואי אסר שם אלמא דגזרינן דילמא אף בנדה אוסר מהיקשא כיון דהאי סברא לאו דוקא ומנ"ל דפליגי לכך פי' ר"ת דתלי בדעות ושינוי ולכך בנדה ודאי שרי אבל בא"א לא מיקרי שינוי דעיקר שינוי כמ"ש רש"י דרגיל תמיד עם אשתו בקירוב בשר משא"כ בא"א תדע מדמביא רש"י ראי' מיחוד דילמא הכא שאני דאיכא שינוי משא"כ ביחוד דליכא שינוי כמו לא יאכל וכו' וגם תוס' כתבו משום דיצרו תוקפו דילמא מהני שינוי וגם בגמ' הוצרך להיקש ולא מביא ראי' מא"א כמו שמביא ראי' מבשר בחלב אלא ודאי דגם בא"א לא מיקרי שינוי ויהא שלילות דברי התוס' אבל הוא בבגדה וכו' דאיכא דיעות ושינוי ר"ל ודאי שרי וקיצרו במובן וכ' ולא יסבור ר' פדת דאפי' א"א שרי דשם ודאי אסור דליכא שינוי ותי' לא שייך למטה ויותר מסתבר שטעות נפל בספרים שהי' כתוב שני פעמים תי' לא והי' כתוב דאיכא דיעות ושינוי לא ולא יסבור ר' פדת וכו' ונשמט פעם א' לא וגם לדידהו צריך להגי' תי' יסבור וצ"ל וסבר ודוק:

ולתרץ דברי רש"י מק' דלא יאכל עם הזב נ"ל דגם כוונת רש"י כן שאין לגזור אלא בקירוב בשר דליכא שינוי אבל בבגדם דאיכא שינוי ולא שייך לאסור אלא משום גזירה דקירוב בשר הוי גזלג"ז בשלמא ר' יוסף י"ל דקירוב בשר הוי דאורייתא ולא הוי בבגדם אף דאיכא שינוי אלא חדא גזירה משא"כ לר' פדת אבל היכא דליכא שינוי בבגדים כגון לא יאכל או בא"א שפיר גזרינן אף לר' פדת אטו גילוי ערוה כיון דליכא שינוי לא הוי אלא חדא גזירה ודוק ונ"ל שאף ר"ת מפרש כן לתרץ דברי רש"י:

בא"ד ודוחק הוא עיין במהרש"א מה שהקשה והניח בקושיא ולפמ"ש לעיל בפי' דבריהם לק"מ דליכא שום פירוש להתיר בא"א בבגדם וכן משמע כאן מפורש בדברי התוס' שכתבו ואפ"ה אסרינן משמע דליכא מאן דפליג וראי' למ"ש ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה בימי ליבונך ע"ש עד ומהכא דקאמר אכל עמי וכו' דבריהם צריך ביאור ועי' במהרש"א שביאר בטוב טעם על נכון אלא שאין זה סוגיא שיהא עיקר בנין תוס' שעליהם סובבים כל הראיות חסר מן הספר שהוא דבר חדש על מה שנוהגים לאכול עמה בימי ליבונה ואין מזה רמז כלל בתוס' גם מהר"מ פי' קרוב לדבריו ויותר קרוב בדברי התוס' שה"ק ומהא דקאמר אכל עמי וכו' אין ראי' שלא לחלק בין ימי נדות לליבון דהא חזינן שנענש וכו' ע"ש אבל עדיין לא יהיו דברי התוס' על סדר שכ' אחר ורש"י נהג איסור ומהא דקאמר אכל עמי וגם מה זה ראי' שמא בזה אין לחלק ובשאר דברים יש לחלק לכן נלע"ד לפרש דבריהם שכ' ורש"י הי' נוהג איסור וכו' אע"ג דאמרינן שמואל מחלפא לי' משום דרש"י אזיל לשיטתי' שפי' שהי' בימי ליבונה אע"ג דרש"י פי' כאן שאין לחלק מהך דרשה גופא שכ' התוס' היינו שרש"י פי' כאן בימי ליבונך היינו דזבה שהוא מדאורייתא גם הליבון אבל שם מיירי עכשיו שיושבת ז' נקיים על טיפת דם כחרדל ואפשר גם רש"י סובר שהיו טובלין ב' טבילות לכך מחלק אלא דכאן לא מהני ב' טבילות משום דזבה דאורייתא לא מהני טבילה קודם נקיים והוצרך רש"י לפרש כן דקאמר לא נשא פנים לתורה שנאמר וכו' משמע דעבר אדאורייתא אבל בימי ליבון דעלמא על טיפת כחרדל יש חילוק אם טובלת ב' טבילות לכך שמואל מחלפא לי' אבל בימי נדות ממש אסור לכך נהג רש"י איסור בימי נדות ממש ולא בימי ליבון ותוס' סותרים ראייתו וסוברים שאין לחלק כלל אף האידנא וא"כ כיון דחזינא דשמואל מחלפא לי' אף בימי נדות שרי להושיט והוא קיל מלא יאכל הזב וע"ז כתב ומהא דקאמר ר"ל אין ראי' לדברי רש"י דליכא למימר דאכל עמה על שולחן אחד או בקערה אחת ועבר על לא יאכל דהא אמר שלא נשא פנים לתורה משמע שהוא דאורייתא כמו קירוב בשר דמייתי לכאן להורות שלא תקרב קאי נמי אקירוב בשר דלא כר' פדת וגם אמר שהרי אמרה תורה אלא ודאי דהך אכל עמי היינו שהושיטו זה לזה תדע דקאמר נמי ושתה עמי וזה לא מצינו לאסור על שלחן אחד ואי משיורי כוסה אין זה במשמע וגם הוא חומרת אחרונים אלא ודאי כדפי' שהושיטו זה לזה והוא חמור מלא יאכל דמתניתין ואסור מדאורייתא מלא תקרב ע"ז כתבו יכול להיות שלא הקפיד וכו' ודוק ברש"י ד"ה האוכל אוכל ראשון עד ומצאתי בספר ערוך משונה טומאה זו נ"ל המשך דברי רש"י שבא לאפוקי מפי' התוס' בעמוד שלאח"ז בד"ה זימנין דטומאת גוי' היא גזירה אחרת ורק לאכילת תרומה וטומאה זו אף למגע ובכביצה ע"ש וע"ז כתב רש"י שהיא גזירה חדא א"כ חד שיעור הוא ומביא ראי' מדאמר התם דלאו דאורייתא ולא מצינו בשום מקום גזירה אחרת וגם מ"ט ניגזור דליכא טעם אלא מאי דאמר הכא מדפריך מ"ט גזרו וגם טעם תוס' הוא טעם בדוי מלב שלא מצינוהו והוא דחוק ומדאורייתא ליכא למימר דממעטינן במסכת נדה שמביא רש"י וגם התם אמר הנח לטומאת גוי' אלמא דלאו דאורייתא א"כ ע"כ הוא חדא אלא שלא תקשה א"כ כיון דאף טומאת גוי' הוא לפסול במגע אמאי קרי לי' פסול גוי' ולא טומאת אדם כמו כל שאר טומאות שהם מדרבנן ולפי' התוס' ניחא שהוא רק לאכול ולא לטמא משא"כ לפירש"י ע"ז פירש"י ומצאתי בספר ערוך וכו' לכך קרי לי' רק פסול גוי' ולא טומאת אדם שאינו טומאה ממש ובזה ממילא מתורץ ק' התוס' שכ' תדע מדבעי למימר דהא עיקר הוכחת רש"י הוא לפי המסקנא דהוא