לשון הזהב שבת לב

דגם לתירץ ראשון הוי לי' לפרש שקורין ראשי פרשיות עכשיו וגם ללשון ראשון פי' רש"י בהדיא שקורין לאור הנר ודוחק גדול לומר שלשון ראשון לתירץ שני ולשון שני לתירץ ראשון דמאי פסקא וא"כ צריכין אנו לתריץ קושיתו וגם בלא"ה דברי רש"י והגמ' צריכין ביאור רחב מהרבה קושיות הנופלים פה לכן צריך אני להאריך קצת חדא דשני הלשונות ברש"י במשנה אין עולין לפי שיטת הגמ' לא למסקנא ולא לה"א דלשון ראשון פירש"י שרק רואה מהיכן מתחיל הפרשה לקרות למחר ובגמ' משמע שקורא ראשי הפרשיות כדי שיהא שגור בפיו טעמים ונקודות בע"פ כמו שפירש"י בגמ' מפורש והוא מוכרח דלפירש"י במשנה הוי לי' רואה ולא קורא והגמ' קרא לי' קורא בתינוקת מסדרין וקורין ולה"א ס"ד דקורא הכל ומכ"ש הלשון השני אינו עולה כלל לשום שיטה וגם בגמ' דקאמר מאי לאו לקרות מה"ת לומר דרואה היינו לקרות וגם רבה בר שמואל מאי קמ"ל כיון שפי' המשנה והברייתא כך לפי המסקנא וגם למה לא משני לא לראות וגם המיתיבי אין לו פירוש דאדרבא אמשנה קודם שמשני ראשי פרשיות קשה טפי דקתני לא יקרא לאור הנר וכן הוא לא יקרא והכי קתני קורין כיון דלא ידע חילוק בין תינוקת וגם הוא גופא תימה וכי לא ידע לחלק בין תינוקות לגדול הא קתני בברייתא בהדיא תינוקות קורין משמע אבל לא אחר וגם קושית התוס' וגם קושית המהרש"א לכן נלע"ד לבאר הכל בדרך נאות והוא דלשון ראשון פי' רש"י לפי המסקנא כמו שנבאר אמנם לפי ה"א של מקשן בגמ' הוצרך רש"י לפרש כדרכו בכל הש"ס לכך מפרש דהמקשן הוי ס"ד שבאמת אין חילוק בין תינוקת לגדול אלא שרואה היכן תינוקת קורין למחר דאי רואה היכן הוא יקרא למחר להקורין א"כ תינוקת מאי בעי הכא ואי רואה מהיכן תינוקת קורין עכשיו שיקרא הוא להקרואים למחר הא לפי מאי דס"ד אסור לתינוקת לקרות לאור הנר אלא ע"כ כמו שפירש"י ללשון השני וע"ז מקשה מאי לאו לקרות שהוא קורא כל הפרשה שידע האיך לקרות למחר דאל"ה אלא רק רואה מאי שייך באמת אמרו משמע שבא להתיר ממה שאסר כבר והרי לא אמר אלא לא יקרא מה"ת שיהא אסור לראות שהוצרך לומר באמת וכו' להתיר בחזן ותינוקת אלא ע"כ ס"ד שהתירו לחזן לקרות לצורך תינוקת למחר וא"כ היכי קאמר אבל הוא לא יקרא ומשני לסדר ראשי פרשיות ר"ל שהתירו לו אף לקרות ראשי פרשיות כדי שיוכל להקרות לקרואים כדפירש"י ע"ש וא"כ קשה תינוקת מאי בעי הכא וע"כ צ"ל דאף לתינוקת התירו ראשי פרשיות וא"כ ע"כ דאף תינוקת אסורין לקרות כל הפרשה רק ראשי פרשיות וה"ק לחזן ולתינוקת התירו ראשי פרשיות וה"ק החזן רואה היכן תינוקת של בית רבן קורין ראשי פרשיות וקורא עמהם דא"ל דהתינוקת קורין כל הפרשה והוא קורא עמהם ראשי פרשיות כיון דלא התירו כלל בשביל תינוקת מה"ת להתיר לתינוקת וגם מאי שייך חזן ותינוקת גבי הדדי דמשמע היתר אחד להם ואהא מקשה שפיר וכולה פרשה לא ר"ל אף תינוקת דבל"ז ה"א לתינוקת של בית רבן התירו ואף לחזן התירו עבורם כמו שס"ד דמקשה אבל עכשיו דמוכח דגם לתינוקת מקשה שפיר ומשני כמ"ש דגם הכא היינו ראשי פרשיות ואב"א קאי אכילה מילתא דבאמת רואה היינו רואה ממש וקמ"ל באמת אמרו דהתינוקת רשאין לקרות כולה ודוקא אצל החזן שהוא רבם והוא רואה מהיכן מתחילין כדי לידע למחר ולא מוכח כלל אף ראשי פרשיות להתיר להחזן מהמשנה ויתפרש המשנה כמו שפירש"י ללשון ראשון אלא דרבה בר שמואל קמ"ל דאף ראשי פרשיות מותר ודוק כי הוא נכון לענ"ד ומתורץ הכל:

דף יג בגמ' תניא ארשב"א בא וראה עד היכן פרצה טהרה וכו' עיין מהרש"ל מה שקשה לפי' רש"י במשנה ועיין מהרש"א ולענ"ד דגם דברי מהרש"א לא יתכנו דהיכא שייך כ"ש כיון שלא הוצרכו לגזור ואינו בכלל ונ"ל דאדרבא מדברי רשב"א מוכח שגם בימיו היו אוכלין בטהרה אלא שלא הי' נזהרין כ"כ לכך הוקשה לו שלא גזרו שלא יאכל טהור עם הטמאה אף דברים טהורין שמא תאכילנו דברים טמאים לכך קאמר חידוש שכ"כ פרצה טהרה בישראל או בימים קדמונים בעת שגזרו זו הגזירה דהיינו בי"ח דבר כמ"ש התוס' לקמן שלא הוצרכו לגזור שאף מעצמן הי' נזהרין שלא היו אוכלין אף דבר שאינו נטמא כגון בכלי בפ"ע או בשאר אופן שאינו נטמא אפ"ה לא הי' אוכלין עם הטמאה משום הרחק דאי כפשוטו שהי' נטמא אין זה מיקרי פרצה והזב עם הזבה היו אוכלין ולא הי' מרחיקין משום הרגל עבירת ביאה מעצמן עד שהוצרכו לגזור והוא חידוש גדול שהטהרה פרצה בהם יותר מביאת זבה וכן גבי ע"ה לא הוצרכו לגזור בטהור שמעצמן היו מרחיקין א"כ שרשב"א הראה זו החידוש שפרצה טהרה כ"כ בימים האלו משמע שבימיו ובימי המשנה שרשב"א תנא הי' והוזכר במשנה כ"פ לא פרצה כ"כ אף שהיו אוכלין בטהרה והוקשה לרש"י שבימי המשנה היו להם לגזור בטהור עם הטמא משום דברים טמאים ומשום הרגל עבירה וע"ז תירץ רש"י שלא הוצרכו לגזור כיון שכבר גזרו על הזב עם הזבה ואמרי כ"ש טהור עם הטמא בזמן המשנה דהוי תרי טעמא כן נ"ל ברור ואפשר זה כוונת המהרש"א ומהרש"ל ודוק:

בתוס' בד"ה מה אשת רעהו וכו' עד ואין נראה דמשמע וכו' לא ידעתי מה קשה להו אדרבא פירש"י מסתבר יותר ולא יוקשה התימא שכ' התו' לפירושם דה"ק מה א"א אסור בבגדם דהא אפי' יחוד לחוד בלא מטה אחת אסור בה מן התורה מכ"ש במטה אחת אלא ליחוד לחוד בלא מטה אחת לא נוכל לאקושי משום סוגה בשושנים ושדינן את היקש על מסתבר היכא שהוא גם במטה אחת ויחוד והיתר דסוגה בשושנים אמסתבר איחוד לחוד ואפשר דתוס' כתבו זה התימא לתרץ דברי רש"י ודוק:

ועוד י"ל דגם רש"י כוונתו בהוא בבגדו וכו' היכא דליכא יחוד אלא מדחזינן דהחמירה תורה לאסור אפי' יחוד משום גדר ביאה מכ"ש שנחמיר מדרבנן לאסור בבגדם אפי' בלא יחוד משום גדר ביאה ודוק:

בד"ה ופליגא דר' פדת וכו' עד לא יסבור ר' פדת דאפי' באשת רעהו וכו' והוא תמוה שסותרין ד"ע ועיין במהרש"ל מה שפי' וכ' המהרש"א עליו שפירושו רחוק ועמ"ש הוא ול"נ שפי' המהרש"א א"א להולמו דהא פירש"י כבר דחו לעיל וגם היכי שייך להקשות