לשון הזהב שבת ל

שר"י הי' בא"י ולא ידע מהם עד אז שאמרו לו או שהגידו לו מרשעתן וק"ל:

בתוס' בד"ה כגון רשב"י וחבריו וכו' עד מצלי היינו ק"ש והוא דוחק ונ"ל דה"ק דכיון דהפסיקו לק"ש ודאי הי' צריכין להתפלל אחריו תיכף לסמוך גאולה לתפלה וכן בערבית דהמ' לא קאמר אלא שא"צ להפסיק לתפלה אבל להתחיל ללמוד לבטל תפילה ודאי לא והכא כבר הי' הלימוד מופסק מק"ש אלא דקושית התוס' ממה דאמר סתם מצלי היינו אף מנחה דליכא ק"ש וכן במשנה דקאמר אין מפסיקין לתפלה היינו ודאי תפלת מנחה או אם עבר והתחיל ללמוד אחר ק"ש וע"ז תירצו דהיינו ק"ש ר"ל תפלת שחרית וערבית שהפסיקו לק"ש ואז היו מתפללין ג"כ וק"ל:

בתוס' בד"ה שמא ישכח ויצא וכו' עיין במהר"ם שדחק לפרש מה שלא פירשו תוס' כפשוטו שמא ישכח שהוא שבת ולדעתי לק"מ דאם חיישינן שישכח מתחלת כניסת שבת קודם שיכנס שהוא שבת דאל"ה לא הוי צריך ליגזור קודם חשיכה דהא קודם שיחשך צריך מדינא להצניעו שלא יצא בשבת אלא ע"כ שישכח אז שהוא שבת א"כ מה הועילו בתקנתן שגזרו לא יצא סמוך לחשיכה כיון שאינו זוכר שיהא שבת שיצניעו סמוך לחשיכה אלא ע"כ שעכשיו יזכור שהוא שבת אלא שישכח להצניעה בתחלת שבת ובאמצע ישכח שהוא שבת לכך גזרו שתיכף קודם חשיכה צריך להצניעו ודוק:

בתוס' בד"ה לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י וכו' עד וא"ת השתא נמי וכו' נ"ל לקשר עם הקודם דבלא"ה היינו יכולין לומר דבאמת מש"ה לא ישתה והא דאם הכניס ראשו ורובו שרי היינו צריכין לדחוק דמיירי שמכניס כל בטנו מקום הנחתן והא דקאמר לא יעמוד משמע שהוא רק איסור חדא דגם במשתין אמר הכי ושם הוא חייב חטאת אלא שכאן א"א לומר כך דלא שייך פלוגתא דרבא אמר היא גופא גזירה אלא די"ל כפירש"י בעירובין וכמו שפירשו התוס' בעירובין דף כ' כוונתו דכיון שנחו בפיו שהוא מקום פטור כיון שהוא ברשות אחר כמ"ש לעיל תו לא מחייב אהנחה שנית ומש"ה הוא אסור דגם במ"פ אסור לאחד להחליף אלא דלפ"ז קשה למה לי' בגמ' לשנוי בחפצים הצריכין לו הא הכא הוא איסור אחר דמודו בי' רבנן אלא ודאי דהגמ' הי' סבור שאין כאן הוצאה והגמ' גופא הוכיח מן ראשו ורובו דמשמע רובו ממש ולא כל בטנו וע"ז הקשו היא גופא קשיא למה לא יהא הוצאה ולא סגיא בפירש"י דלשם כמ"ש דאכתי הוא אסור ואמאי ראשו ורובו שרי ותירצו בע"א וכתבו ורש"י פי' בעירובין בע"א ובפ"ב דעירובין פירשתי ר"ל ששם פירשו כוונת רש"י כמ"ש ע"ש דף כ' ועיין במהר"מ שהקשה דרש"י פירש ג"כ בעירובין כמ"ש התוס' הכא אף שיש לכוין כן פירש"י דלשם אכן נראה שאין זה כוונתו רק פי' התוס' הכריחו ברש"י שהקשה רש"י לחייב אהנחה דשתי' והיינו בבטנו ותירצו שהי' הנחה בפיו ולא יותר ולא מיתרצא עיקר הקושיא דלחייב אהוצאה מפיו לבטנו והתוס' הכא פירשו שאין לחוש ושם בעירובין האריכו יותר בטעם והוכחת זה שאין לחוש אהנחה שני' אמנם ברש"י יהא עיקר חסר אבל לפי' התוס' כוונתו א"ש שהי' הנחה במ"פ ואי מיתרצא פירש"י נ"ל שהכי מיתרצא די"ל דרש"י מעיקרא לא הקשה אהנחת בטנו דבעינן בהוצאה דבר חשוב ומפה ואילך לא הוי דבר חשוב וגם הוא נתבטל אלא מעיקרא הקשה אפה וכן משתין ורק לא חייב משום בטן ודוק:

בא"ד ונראה וכו' תמוה לכאורה דלא שייך כאן אכן נראה דבאו לתרץ ע"פ פירושם דלא הוי כאן איסור הוצאה אף על ע"י מ"פ כפירש"י אלא כמ"ש דאין איסור הוצאה רק משום גזירה שמא יביא אצלו אמאי לא פליגי בטילטול גופא אליבא דר"מ דאסור לעמוד ברה"י ולטלטל בר"ה או איפכא ליפלגו בכרמלית וביותר תמוה לרבא דסבר הכא לא גזרינן בכרמלית ושם אית לי' דאף בגינה גזר ר"מ בשלמא א"א דכאן הוא איסור הוצאה דרך מ"פ כמו שפירש"י הוא פלוגתא אחרת ואין לדמות בזה מילתא למילתא אבל לפי' התוס' קשה לכך כתבו דהכא אין הלכה כר"מ לכך פליגי בשתי' דוקא שהוא בחפצים הצריכים לו אליכא דהילכתא ודוק ורבא אית לי' דרבנן לא גזרו גזירה לגזירה אף דר"מ גזר ודוק:

ע"ב בגמ' לא דנקיט לי' בידי' וכו' עד ע"א שאחריו הא ר"י הא ר"ש ועיין ברמב"ם שפסק כר"מ דאומן דרך אומנתו פטור ותמה המ"מ דהא קי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י ותירץ הוא בטוב טעם דסתמא דגמ' מקשה מה לאו דתחובה בבגדו וגם משני כן משמע דס"ל להלכה שהוא פטור ולא קאמר אלא הא מני ר"י משמע ולא המשנה אמנם אגמ' גופא קשיא למה לא תפס להלכה כר"י והי' נ"ל משום דלמאי דמסיק הא ר"י הא ר"ש א"כ לר"ש פטור אפי' בזה שהוא אורחי' מכ"ש באומן דרך אומנתו שפטור כדמשמע שם ואנן קי"ל כר"ש בכמה מקומות אמנם לפ"ז לא יתורץ דהוא פסק כאן פ' י"ט מה' שבת כר"י גבי זב שהוא חייב וכן בפ"א מה' שבת פוסק כר"י במלאכה שא"צ לגופא ואמאי פסק באומן כר"מ לכן נלע"ד דטעם הגמ' ורמב"ם משום דר"י הוי יחיד בזה דהא לר"ש ג"כ פטור באומן מכ"ש והלכה כר"י רק לגבי ר"מ ולא לגבי ר"מ ור"ש ומהאי טעמא פסק בזב כר"מ דהוי ר"ש יחיד נגד ר"מ ור"י דמשמע בגמ' דר"מ מודה בזה לר"י ופשיט לי' להגמ' כן ומזה הטעם מתורץ מה שפסק הרמב"ם בכל מלאכה שא"צ לגופא כר"י ולא כר"ש ודוק:

דף יב ע"א בגמ' תנא דבי ר"י יוצא אדם בתפילין ע"ש וכו' לפי"ז הי' נ"ל לתרץ ג"כ קושית מהר"מ לעיל בתוס' במשנה שלא כתבו דגזרינן שמא ישכח שבת דא"כ אמאי יוצא בתפילין אע"ג דדכיר לתפילין אכתי ישכח שבת אלא ודאי דלא חיישינן שישכח שבת אלא שישכח להצניעו והכא כיון דדכיר לא ישכח להצניעו ודוק:

אמנם קשיא לי טובא לרבא דלא גזר גזירה לגזירה וצ"ל במחט דמשנה מיירי בידו לר"מ דדרך אומנתו פטור א"כ ל"ל בתפילין דמידכר דכיר תיפוק לי' דהוי גזלג"ז דהא ודאי מיירי בתפילין בראשו דא"ה רק בידו לא שייך שלא יסיח דעתו ובתפילין ודאי פטור בשבת כשהן בראשו דהא אף לכתחילה מותר במוציא תפילין והייתי סבור לתרץ דבאמת תנא דבי ר"י סבר דגזרינן גזלג"ז דהא חזינן אף ר"מ גזר לרבא גופא בעירובין גבי מפתח