לשון הזהב שבת רפד

שהוא פלוגתא חדשה בכל א' בפ"ע בדין ובסברא ובגסה פליג בשנים ודוק:

בא"ד ועוד הוי ליה למישרי נמי זירין וכו' עיין במהרש"א שכתב לסברת התוס' ניחא טפי ואין שייך כלל לכתוב זה דלדברי התוס' ניחא פירש"י מה שרש"י כתב בהיפך ועל גמ' לא קשה כלום אמנם לפי מה שכתבתי בסמוך בפירש"י ניחא טפי דלא שייך שום איסור בהתרתן וק"ל ע"ש:

ועיין ברמב"ם פ' כ"א מה' שבת שמפרש כיפין דארזא היינו אלומות קטנות כמו שכתב הכ"מ:

ע"ב ברש"י בד"ה אין נותנין מים וכו' עד אי משום דאין מזונתן עליך אי משום דמיא באגמא שכיחא ר"ל לרב יהודא ע"כ אפי' מזונות אין נותנין דקאמר בברייתא אין מלקיטין וע"כ משום דאין מזונתן עליך ולרב חסדא דמזונות נותנין ולא אסור אלא מלקיטין למקום שיכולה לחזור להלעיט ולא אסור רק מים כדאמר בגמ' דמים שכיח באגמא אע"ג דמסיק בגמ' ת"כ דר"י אפ"ה מפרש רש"י גם פי' המשנה אליבא דרב חסדא וגם לשון המשנה דיקא כר"ח כדאמר בגמ' דלר"י מאי אריא מיא אפי' חטי ושערי והא דפסקינן כר"י משום ת"כ ומתניתין יש לדחות דנקט מיא לרבותא דאפ"ה מותר לתת לפני אווזין ואינך אע"ג שגם הם הולכין לחוץ ושכיח להו מיא כנ"ל וק"ל:

בגמ' אמר אביי אמריתה קמי' דמר וכו' עד דילמא ע"כ לא קאמר רבי יוסי בר יהודא אלא בקמח וכו' לכאורה הוא תמוה מנ"ל להקשות מדילמא שמא סבר רבה שאין סברא לחלק בין בר גיבול ללאו ב"ג וגם אדרבא מוכח שאין לחלק דאל"כ מתניתן אמאן תרמיי' ונ"ל לפרש דאביי אזיל לשיטתי' דפליג בפ"ק דמכילתין דף י"ח ארב יוסף דאמר מתניתן דשם דחייב עכ"פ בשבת אשריית דיו אתיא כר' והוא אמר דאתיא אף כריב"י ובדיו מודה ריב"י משום דלאו בר גיבול הוא וכן מסיק התם והיינו נ"ל דשם אזיל לשיטתי' דהכא דשמע מרבה דמתניתן דהכא ע"כ אתיא כריב"י וא"כ קשיא סתמא אהדדי דשם סתם כר' וכאן כריב"י וגם דל אינהו מהכא כאן סתם דנותנין מים למורסן אפי' לכתחילה ושם סתם דחייב חטאת אלא ע"כ דמודה ריב"י בדיו משום דלאו בר גיבול הוא והא דקאמר דילמא אף דמוכח היינו משום דבאמת מורסן אף דלא הוי ב"ג כקמח עכ"פ הוי טפי ב"ג מדיו והוא מוכרח ע"פ מסקנא כמ"ש התוס' שם אלא דה"ק כיון דזה מוכרח בדיו דלאו ב"ג מודה ריב"י דילמא מודה אף במורסן ולא פוטר אלא בקמח דהוא ב"ג טפי והא דמקשה מדילמא היינו כיון שהחילוק הוא מוכרח מדילמא הוא הוכחה דריב"י מודה אף במורסן דאל"כ למה נקט קמח שיש לטעות דילמא הנ"ל הוי לי' למינקט מורסן דלא נימא דילמא והוי רבותא טפי וא"ל דנקט קמח לרבותא דר' ז"א חדא דכח דהיתרא עדיף וגם ודאי הלכה כריב"י מהנך סתמי והל"ל רבותא אליבא דהילכתא אלא ע"כ דמודה אף במורסן וא"כ קשה מתניתן מני ומשני לי' שפיר דאיכא עוד ברייתא דתני בי' רבותא דריב"י והכא תני רבותא לרבי ותו לק"מ דכי אמרינן כח דהיתרא עדיף היכא דליכא אלא חדא פלוגתא אבל לאשמועינן כח שניהם ודאי עדיף טפי ודוק:

דף קנו ע"א בגמ' ריב"י והוא דמשני עיין פירש"י וצ"ל לפ"ז דהא דתני במתניתן אבל לא גובלין היינו בלא שינוי אבל על ידי שינוי מותר וק"ל:

ע"ב מתני' מחתכין את הדלועין פירש"י ומיהו סתמן לא קיימא לבהמה אלא לאדם ודאי ר"ל דאתא לאשמועינן דה"א דכיון דלא קיימא לבהמה הוי מוקצה דקי"ל מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה והא דבאמת לא פליג רב יהודא בדלועין משום מוקצה י"ל חדא דקצת בני אדם מאכילן אותן גם לבהמה וגם היכי אמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה היכי שבשבת בטלה הכנתו לאדם כגון בהמה שמתה וכיוצא בו הוי מוקצה כיון דביה"ש לא הוי קיימא לבהמה ועכשיו אינו ראוי לאדם אם כן לית ליה שום הכנה מבע"י אבל היכא שעדיין ראוי' לאדם ודאי לא אסרינן בשום מקום ליתן מאכל אדם לבהמה חיה ועוף בשבת כיון דאית לי' הכנה לא הוי מוקצה רק רש"י כתב זה לרבותא דאתי לאשמועינן שלא תטעה:

והרא"ש כתב כאן אליבא דרש"י וקמ"ל דרשאי לעשות שווי אוכלא או מטרח באוכלא וכן כתבו התוס' בביצה וכן משמע ברש"י ריש ביצה ע"ש אבל ודאי מדברי רש"י כאן לא משמע כן ונ"ל שהדין עמו כמו שפירש כאן הוא מוכרח דאי כפירוש הרא"ש ותוס' מנ"ל דסתם מתניתן הכא כר"ש בנבילה דילמא מיירי שנתנבלה בע"ש ורב יהודא לא פליג אלא מפרש שהרי עיקר דאם נתנבלה בע"ש מאי קמ"ל הא בנבילה הוא יותר רבותא לרב יהודא לעיל דקי"ל כוותיה ע"ש אלא ודאי דרבותא זאת א"צ לאשמועינן דכבר תני להו להנך דינים במשנה דפקיעי עמיר לעיל והכא בדיני מוקצה איירי מדפליג ר"י ואפשר דמשום הכא לא כתב הרמב"ם דדוקא באישוני מותר כמו שהקשה המ"מ דסמיך אדלעיל וכמו שמתוקם המשנה לכל מר כדאית ליה לעיל ה"נ הרמב"ם ולפי' התוס' והרא"ש צ"ל דבנבילה מוכח דמיירי שנתנבלה בשבת מדפליג ר"י שא"ל שלא פליג אלא מפרש מדלא אמר אימתי אמנם מחוורתא כפי' רש"י ושייך טפי הכא גבי נבילה כמו שכתב רש"י משום דתרווייהו הוו מוכן לאדם אע"ג דלא פליג ר"י ברישא ודוק:

ברש"י בד"ה ואת הנבילה וכו' עד היתה עומדת לאדם וכו' צ"ל אחד מן תירוצי התוס' בד"ה ר"י אומר וכו' דאל"ה האיך מוכן לאדם בשבת ותירץ הראשון ודאי אינו במשמע דבריו רק תירץ שני דמיותרא דייק יש לדחוק בדבריו והוא דוחק לכן נראה לי שרש"י כיון לתירץ התוס' בביצה בשם הר' יעקב מקורביל זה משמע בדבריו כאן ובביצה יותר עיין שם ודוק:

בתוס' בד"ה ושמואל אמר הלכה כר"ש וכו' עד ותירץ ר"י דמוקצה דהתם קיל וכו' ר"ל