לשון הזהב שבת רפג

דאורייתא ודאי דחי דרבנן לבטל כלי מהיכנו או לטלטל כמו שכתב המ"מ והיינו אם אין לו להניח כרים דאם יש לו ודאי אסור לטלטל המוקצה בידים דמטרח בהיתרא עדיף ולכך כתב רש"י לבטל כלי מהיכנו ולא טילטול והמ"מ כתב גם כן טילטול:

ותמהני על הלח"מ שמסופק אם לגרוס במ"מ לא התירו לטלטל דהרי גמ' מפורשת כאן למ"ד צער בעלי חיים מותר לבטל כלי מהיכנו כמו שכתב רש"י והוא מוכרח מהגמ' כמ"ש וגם על הש"ע יש לתמוה מה שלא קבע בש"ע כדברי המ"מ שאם א"א לפורקן בנחת שרשאי לטלטל או לבטל כלי מהיכנו דהא הוא גם כן פסק בח"מ סי' רע"ב דצער בעלי חיים דאורייתא ואפשר שכוללו במ"ש ואין להניחם על הבהמה משום צער בעלי חיים משמע בכל מה שיכול ודוחק כי הי' לו לפרש וגם על המ"א יש לתמוה שכתב שמשמע כן ברש"י הנ"ל הלא רש"י מכריח כן מהגמ' כמו שכתבתי וגם על הפוסקים שהביא הר"ן שחולקים שלא להתיר איסור דרבנן משום הפסד גדול קשה מהגמ' כאן:

וכדי לתרץ כל זה נראה לי די"ל דלא כרש"י והגמ' מקשה מצער בעלי חיים דיתיר את החבלים ומשני דצער בעלי חיים דרבנן ומשום הכא אין צריך להתיר החבלים לבוא לידי הפסד גדול משום דרשאי לעבור על איסור דרבנן בשב ואל תעשה משום היזק גדול אבל לעבור על איסור דרבנן בקום ועשה לטלטל או לבטל כלי מהיכנו אין לנו כנ"ל דעת כל הנ"ל:

אבל הדעת נוטה כרש"י שאין לחלק דלמה למשכוני נפשין לחלק בחילוקים כאן גם במי שהחשיך ונלע"ד שיש לפסוק כן כרש"י כאן וכהמ"מ שפירש כן בדברי הרמב"ם וכן דעת המ"א אלא שמחלק חלוקים אחרים ולענ"ד נראה כמ"ש ודוק היטב:

דף קנה ע"א בגמ' רב פפא אמר הכא בכלכלה דחוקה עסקינן וכו' נראה לי דמכאן סמכו למה שכתבו התוס' לעיל דמיירי שפי הכלכלה צר וצריך לומר אבל בשאר כלים אין סברא לאוקים כן כמו שכתבתי לעיל דאל"כ מנ"ל לרב חסדא למימר ל"ש ע"ש דהכא נמי קתני סתמא כלכלה ומוקי לה בדחוקה וק"ל:

ברש"י בד"ה וה"ק מתירין פקיעי עמיר וכו' עד לאו אוכלא וכו' עד ומשום צער בהמה שרי וכו' ולעיל בד"ה ה"ק מתירין פקיעי עמיר בדרב הונא כתב רש"י כיון דמעיקרא אוכלא נינהו וכו' ופירשו תוס' את דברי רש"י דפליגי בהכי וע"כ הקשו עליו דודאי אין נראה שיפליגו בזה:

אמנם נ"ל שאין כוונת רש"י לזה אלא הרי רש"י כתב טעם לרב הונא דאסור שיוי אוכלא בארזי משום דמעיקרא סתמייהו לאו אוכלא והוי לי' אולודי' אוכלא בשבת ר"ל כמו שכתב רש"י קודם בד"ה זירין דארזא דרוב בני אדם מניחין אותן לעצים וא"כ כל כמה שלא התיר אותם להניח לפני הבהמה הוי סתמא לעצים והוי לי' מוליד דבר חדש שעושה אוכל ובאיסור מטרח אוכלא לרב יהודא כתב הטעם כיון שיכולה לאכול כך ולתענוג לה הוא עושה כך הוי טירחא שלא לצורך אבל בהתרת קש שסתמא קיימא למאכל בהמה דהיינו להתיר וליתן לה ובלא התיר אין יכולה לאכול לא שייך איסורא דתרווייהו דלרב הונא לא הוי מוליד אוכל דהא מעיקרא קיימי לאוכל ולרב יהודא לא הוי מיטרח באוכלא דהא לא הוי משום תענוג אלא משום צער שא"א לה לאכול בלא התרה וז"ש רש"י בדר"י דלא הוי אוכלא בלא התרה ר"ל שאינו יכולה לאכול ומה שכתב רש"י לעיל בדרב הונא דמעיקרא אוכלא נינהו ר"ל דקיימי לאוכל וכמו שכתבנו בכמה מקומות דסתם קש עומד לבהמה זולת בתיבנא סריא שעומד להסקה והא דתנן הקש שע"ג המטה לא ינענענו דהוי מוקצה להסקה היינו בסריא דהא קתני סיפא ואם הי' מאכל בהמה היינו שאינו סריא מכ"ש הכא דקתני עמיר דהוי מאכל בהמה כדתנן פ' כלל גדול עמיר כמלא פי הטלה ורש"י בעצמו נשמר מזה הקושיא ומתרץ בשני המקומות ודוק:

בגמ' מאי לאו חרובין דומיא דשחת וכו' לכאורה הוא מיותר דאף אם לא נאמר חרובין דומיא דשחת הוי ג"כ תיובתא דרב הונא משחת דרכיכא ונ"ל דהש"ס רוצה להקשות לרב הונא ולסייע לרב יהודא ולפי פשוטו קשה לתרווייהו לרב יהודא מחרובין ועל רב הונא משחת לכך קאמר מאי לאו וכו' ולר"י א"ש ועל רב הונא קשה וכן צ"ל לקמן גבי דלועין ונבילה וק"ל:

ברש"י בד"ה רב יהודא מתיר וכו' עד דהא ת"ק בדאקושי קאמר וכו' עיין במהרש"א מ"ש בביאור דברי רש"י על נכון אך הקשה דברי רש"י אהדדי ותירוצו דחוק דלמה לא נאמר דפליג בשנים ולענ"ד נראה להוסיף קצת ביאור ולא יוקשה מידי שרש"י עצמו מתרץ זה והוא דודאי במה שמפרש רב יהודא ותני דפליג ודאי י"ל דפליג בסברא מה שמשוה ת"ק שיוי אוכלא הוא סובר שהוי מיטרח באוכלא וכן להיפך כמו אליבא דרב יהודא אבל מה שלא פליג ודאי קאי אסברת ת"ק ולכך בתחילה כתב רש"י דא"א דר"י מתיר בחרובין לדקה דסובר דאפי' לדקה הוי מיטרח באוכלא מכ"ש בגסה לא קשה אע"ג דאיירי באקושי די"ל דפליג בזה הסברא כיון דקתני בפירוש לדקה וממילא כ"ש לגסה אלא מקשה הגמ' א"כ כ"ש לגסה והל"ל אפי' לדקה או בין דקה ובין גסה כמו הת"ק מדקאמר בחרובין לדקה בלא אפי' ולא אמר גסה משמע שיש חילוק בין דקה לגסה וע"כ בדקה הוי שיוי אוכל ובגסה מיטרח באוכלא וע"כ לא מתיר אלא במיטרח לסברת רב הונא וא"כ הוי לי' למיתני מתיר בחרובין לגסה כיון דפליג בזה דהוי מיטרח אף באקושי ואף אם נאמר דמתיר שניהם הי' לו לפרש בחרובין לגסה כיון שבזה גם כן פליג מסברא ואם נאמר להיפך כיון דלא פליג בהדיא אלא בדקה דהוי שיוי אוכל ובגסה לא פליג נשאר סברת ת"ק דהוי ג"כ שיוי אוכלא והל"ל להתיר גם בזה ולומר אפי' דקה או סתמא ואם בא לפלוג בשנים הוי ליה למימר מתיר בחרובין לדקה ואוסר בגסה כיון