לשון הזהב שבת רפא

להו לחלק גם זה הלאו לשנים תדע שגם מיתה ומלקות השאיר תוס' בחד לאו ודוק:

אמנם מהרש"א לא ביאר כל הצורך והנני מוסיף לבאר בקצרה והיות שגם זה צריך ביאור למה נאמר על מה שלא נכתב כאלו נכתב הא באמת ליכא אלא חד לאו ונלע"ד תורף דבריהם דהא דאמרינן לאו שניתן לאזהרת מב"ד היכא שלא הזהיר אלא על דבר אחד כגון אחותו או שבת דהוצרך הכתוב להזהיר כדי לענוש מיתה אז אף מקום דליכא מיתה בעבירה זאת כגון שלא התרו בו וכיוצא בו אפ"ה אין לוקין שלאו זה לא ניתן ללקות על לאו זה בפ"ע אלא להזהיר כדי לענוש עונש הכתוב בו מיתה או מלקות אבל הכא בלא תענה הזהיר הכתוב שלא להעיד שקר על עונש מיתה ומלקות וממון וב"ג וגלות ואי לא הזהיר אלא כדי לענוש מאשר זמם מיתה ומלקות הוי לי' למיכתב לא תענה שקר להמית ולהלקות רעיך למה כתב סתם ע"כ להזהיר גם על ממון ואינך ומאי נ"מ באזהרת אלו דהא כבר כתיב כאשר זמם על כן לוקין על אלו כאלו נכתב בפ"ע שהרי בא הכתוב להזהיר גם על אלו ונמצא כשעבר על אזהרה לוקין שזה לא ניתן לאמב"ד וז"ש כאלו נכתב היינו שדינו כך ובזה עדיף מה שכללם יחד הכתוב מאלו נכתב בפ"ע אמיתה ומלקות דאז אפי' בעדות מיתה שאין חייבין מיתה לא היו לוקין כיון שניתן הלאו לאמב"ד אבל עכשיו שכללם יחד גם למלקות בב"ג וא"כ זה הלאו ניתן גם למלקות ותו לית למימר שזה הלאו ניתן רק לאמב"ד דהא ע"כ גם למלקות ניתן תו לית לן למיפטר אף כשהוכחשו בנפש כיון דלא שייך הטעם שניתן לאמב"ד רק אם יש כאן מיתה ודאי פטרינן דהא יענשו לאדם זה על אזהרה זו מב"ד ודוק היטב כי נראה לי נכון בפירוש דבריהם שלא יהא דבריהם הילכתא בלא טעמא:

ע"ב בגמ' דיקא נמי דקתני וכו' אף הכי נמי לא חזי ליה והוא תמוה האיך מוכח דלא מיירי בקרנא דאומנא כמו שכתב המהרש"א ופירושו דחוק מאד וגם נקט הגמ' מאי דלא צריך ושביק עיקר הצריך לתירץ וגם היא גופא לא מוכח כלום דילמא מיירי גם כן בהפסד מרובה כגון טבל יין ושמן ומיצטרי זיקי כדאמר בסמוך ולע"ד נראה כפשוטו מאי טבל דלא חזי אף בחול לשום דבר כ"ז שלא נתקן וכו' אף כולסא לא חזי לשום תשמיש אף בחול מה שאין כן קרנא דאומנא חזי בחול לקבל בו דם או שאר דבר מאוס או ליתן בו לשתות למי שאין מקפיד על מיאוס או לבהמה חי' ועוף וכ"כ רש"י לעיל בקרנא דאומנא שאין ראוין בשבת כלום לפי שמאוסין משמע אבל בחול ראוין לתשמיש אלא בשבת אין ראוין דהוי מוקצה מחמת מיאוס ואסור בשבת לטלטל ודוק:

והא דאמר דייקא נמי נראה לי שבא לתרץ אמאי לא משני דמיירי הברייתא בשליפי רברבי לכך קאמר משום דדייקא ברייתא דמיירי בכולסא ואז אפי' בשליפי זוטרי אסור וק"ל:

בגמ' מ"ד להפסד מועט נמי חששו קמ"ל דלא חששו לכך אסור ונתחבטו בזה כל הראשונים מאי לא חששו מאי איסור יש שאין מתירין משום הפסד מועט ולכאורה הי' נראה לי המובחר שבתירוצים מה שכתב בדף מ"ג ע"ב בתירץ שני בשם ר"י שבאמת ודאי ס"ל לרב הונא כרב יצחק דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל כמו שכתב בגמ' שם מפורש והא דהתיר הכא לטלטל הכרים וכסתות משום הפסד התירו ולכך בהפסד מועט לא התירו ואסור לטלטל הכרים לצורך דבר שאינו ניטל עיין שם:

אבל לפי זה יוקשה על הרמב"ם שפסק גם כן דבהפסד מועט כגון כולסא אסור לטלטל כרים והוא פוסק דלא כרב יצחק אלא כרב חסדא דכלי ניטל אפי' לצורך ביצה אמאי פסק כאן כאוקימתא דרב הונא דבכולסא אסור כיון שהוא הפסד מועט למה יאסר ומברייתא לא קשיא דלרב חסדא איירי ברייתא בשליפי רברבי ורב הונא לטעמי' דס"ל כר"י לכך מוקמא לה בכולסא לאסור אף בשליפי זוטרי אבל על הרמב"ם קשה ונלע"ד ברור שמשום זה טעם השמיטו הרי"ף והרא"ש והטור וש"ע זה הדין לאסור בכולסא אף בשליפי זוטרי ע"ש במ"א שדחק את עצמו בזה ולפמ"ש א"צ לדחוק:

אמנם לתרץ הרמב"ם נ"ל שהוקשה לו דלפי שיטתם הנ"ל איך מתרץ רב חסדא הברייתא בשלופי רברבי הא אמר בגמ' דיקא הברייתא דמיירי בכולסא ואי בש"ר אף בקרנא דאומנא אסור ולמה נקט כולסא אלא ודאי כשיטת הר"ן דאיסור הכא הוא משום שמבטל כלי מהיכנו לפי שעה וזה ג"כ לא התירו אלא משום הפסד מרובה אע"ג דגבי סל לפני אפרוחים שרי הכא שאני שודאי לא יטלם בשבת אלא שיכול לשומטם וכן צ"ל גבי טבל דאמר כאן מתיר החבלים והשקין נופלין ואסור לטלטלן ואפי' להניח כרים תחתיהן משום דהוי הפסד מועט ולעיל גבי חביות של טבל שנשברה אמרינן דמותר להניח כלים תחתי' ולא הוי ביטול כלי מהיכנו דטבל מוכן הוא אצל שבת ופסקה הרמב"ם בהאי טעמא בפ' כ"ה מה' שבת ואמאי אוסר הכא אלא ודאי כמו שכתבתי דטבל גם כן הוי כמו שליפי זוטרי דלא הוי ודאי ביטול כלי מהיכנו שאם עבר ותקנו מתוקן ויכול להיות שיתקנם ולכך התם דהוי הפסד מרובה בחביות שנשברה התירו דהוי ביטול כלי לפי שעה משא"כ הכא בהפסד מועט ובזה מתורץ קושית התוס' מה שאין כן בסל לפני האפרוחים דודאי יפרחו או יפריחם בלי איסור לא מיקרי ביטל כלי אף לפי שעה ומותר אף בלא הפסד כיון דס"ל דכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל אף בלא הפסד זהו הנלע"ד בשיטת הרמב"ם אבל שיטת הרי"ף והרא"ש הטור וש"ע שהשמיטו לאסור בכולסא הוא כמ"ש למעלה דלית להו כלל ביטול כלי מהיכנו לפי שעה רק מאי שמוקי בגמ' בכולסא הוא משום דרב יצחק ולא קי"ל כוותי' וא"ל לשיטת שניהם הא באמת ס"ל לרב הונא כר' יצחק דס"ל במת המוטל בחמה באין ב' בני אדם וכו' ע"ש בדף מ"ג ופסקה הרמב"ם פ' כ"ו מה' שבת ואם כן קשה לתרווייהו להרמב"ם איך פסק כאן לאסור בכולסא משום ביטול כלי מהיכנו לפי שעה כמו שכתבתי הא בלאו הכי לרב הונא אסור משום דרב יצחק וגם איך פסק להך דמת כיון דלא קי"ל כרב יצחק ולהרי"ף קשה איך הכריע מרב הונא דהכא דלא כרב יצחק וכמו שכתב