לשון הזהב שבת רפ

שם אסור להוליכו פחות מד"א כיון שיש לו שם א' מכל אלו בודאי וכמו שתקנו בי"ח דבר:

ואף א"ת שגם שם אין לו אחד מכל אלו אפ"ה כשמגיע לעיר אסור להוליכו פחות מד"א כמ"ש גבי שכח ארנקי בשוק שיושב ומשמרה עד שתחשך כיון שאינו מקום סכנה עיין בר"ן אבל הכא הא קאמר רץ עד שמגיע לביתו מקשה שפיר דמשמע שא"צ לשום דבר וכמ"ש לעיל ודוק:

גם מדברי התוס' אלו אף לפי פשוטן סתירה לפירוש המהרש"א שפי' א"א דלא קאי אלפני הבית היכי שייך לעיל קושיא זו הא התם ע"כ צריך לעמוד לפוש ומהנחה בבית לא מיירי לפירושו שהוא סברא בלא"ה וא"כ בלא"ה ק' לעיל ודוק:

דף קנד ע"א בגמ' מי קתני הא אין חייבין וכו' ה"ק דבר וכו' ויש דבר וכו' ר"ל דמאי דתני בפירוש ע"כ הוא מילתא דפסיקא דקפסיק ותני משמע שהוא כן בכ"מ כדאמרינן בעלמא קפסיק ותני ל"ש וכו' ואי הוי תני דבר שאין חייב עלי' חטאת אין חייב עליה סקילה הוי קשה ממחמר אבל הא תני דבר שחייבין לא קשה הא איכא מחמר דאע"ג שאין חייב חטאת אפ"ה חייב עליה סקילה ואמאי לא תני אלא דבר שח"ח י"ל דתנא רצה לשנות בכלל מילתא דפסיקא ובדבר שח"ח הוא תמיד חייב סקילה משא"כ דבר שאין ח"ח לא פסיקא לי' למתני דיש חייב סקילה ויש אין חייב ולכך הדיוק בכ"מ א"צ להיות מילתא דפסיקא ומכאן ראי' למ"ש סוגיא זו לעיל דף קמ"ה גבי הא דמשני בסוחט לתוך הקערה ע"ש ודוק:

בתוס' בד"ה ואמרי לה רבא אבוה דרב מב"ר לא גרסינן ליה וכו' ר"ל דלהך גירסא ל"ג הקושיא והתירץ לכך אין גורסין ג"כ ואמרי לה אבוה דקשה הך קושיא וכמ"ש ג"כ רש"י ולא ניחא להו לרש"י ותו' לתרץ כן מסברא דתרי הוו דכיון דנקט בכל דוכתא סימן זה בר רחל משמע דלא הוי אלא חד דאל"כ הוי נקט סימן אחר בכל חד ולכך כתבו נמי תוס' לבסוף על זה הגירסא ופי' הוי שנכתב בספרים ר"ל ואינו מהגמ' שהוא אינו נכון רק אחד רצה לפרש כן ומזה נמשך קו' התוס' מיהו תימא איך חי כ"כ דלפ"פ אינו שייך לכאן אבל משום דבתר דכתבו דל"ג לי' שאין סברא לומר תרי הוי וזה שהוסיפו ג"כ על רש"י שאין לגרוס כן בשום אופן וא"כ קשה האיך חי כ"כ דאל"ה היינו אומרים דתרי הוי ולק"מ ודוק:

בתוס' בד"ה בלאו נמי לא מחייב וכו' עד ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין וכו' אע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה כבר גלי קרא מאם בין הכות הרשע דלוקין אע"פ שאין בו מעשה כמ"ש בריש מכות בהדיא ואף לפי קושית התוס' הוא זה או הוי ס"ד דס"ל כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וק"ל:

בא"ד ועוד תימא לר"י דכל לאוין וכו' ר"ל תימא על סוגיא דב"ק ושייך לכאן משום דבחד תירוצא מתרץ הכל וק"ל:

בא"ד וקשה לר"י ל"ל למימר וכו' עד תיפוק לי' וכו' עד לאזהרה לעדים זוממין וכו' ר"ל לזה שלוקין מכאשר זמם בעינן נמי אזהרה דאין עונשין שום עונש הגוף בין מיתה בין מלקות אלא א"כ הזהיר וכיון שבעינן אזהרה דלא תענה על הנך מלקות דכאשר זמם שוב אין לוקין עוד ארבעים משום לא תענה דהיינו פ' כמו דס"ל לר"מ התם כיון דכבר לקי ארבעים דכאשר זמם מלא תענה ור"מ סבר התם דיש אזהרה אחרת לאשר זמם מלא יוסיפו ע"ש והא דלא קאמר התם לרבנן דהוי לי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד היינו משום דס"ל כסוגיא דב"ק דלא אמרינן בע"ז שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אלא א"כ יש כאן מיתה אבל אזהרה למלקות יש כאן גבי מעידין אנו שחייב מלקות אמר שפיר והא דלא אמר שם משום כדי רשעתו אינו לוקה פ' צ"ל דזה לא הוי ב' רשעיות מה שלוקה פ' דהוי מין עונש ורשעה אחת ודוק:

בא"ד אע"ג דטעמא דלאו שאין בו מעשה וכו' עד ולמאי דפי' איצטרך וכו' לפי פשוטו דבריהם תמוהים שכתבו אע"ג ולא תירצו וגם הך למאי דפי' אין לו שייכות ומקום אמנם א"ש כד דייקת שזה למאי דפי' הוא תירץ על אע"ג והוא שמעיקרא כתבו לאוקמא בין לרבנן בין לר"מ והוא לכאורה תימה דהא רבנן דר"מ היינו רב יהודא ור"י ס"ל לאו שאב"מ לוקין אלא זה שלילות דבריהם דהמקשן ידע מזה דלר"י שהוא רבנן של ר"מ לא קשה מלא תענה דלדידהו הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד אלא שמקשה לר"מ דל"ל הכי דס"ל שיש אזהרה למב"ד ולמלקות בפ"ע מלא יוסיפו והוא רוצה לאוקמא מילתא דעולא לכ"ע בין לרבנן בין לר"מ וע"ז משני שפיר כיון דמקשת לר"מ הוי לאו שאב"מ וזה שכתבו התוס' ולמאי דפי' וכו' אפי' לדעת המקשה ודוק:

בא"ד ועוד הי' רגיל לתרץ כיון דלא תענה וכו' עד כל זמן עמ"ש מהרש"א בביאור דבריהם בטוב ונכון אך מ"ש והי' אפשר לומר דאף בממון ניתן לאזהרת כאשר זמם וכו' ע"ש הוא תימה בעיני הא תוס' כתבו כמה פעמים בזה הדיבור שממון אין צריך אזהרה ומדבריו נראה שמכאן הוא שיצא להם דממון א"צ אזהרה דומיא דבן גרושה ואין זה אלא תמה דהא הוא כאלו נכתב נימא כאלו נכתב ממון ומלקות ומיתה ביחד וכן גרושה וגלות ביחד ומנלן דממון א"צ אזהרה וגם הלא אף לתירץ הראשון כתבו תוס' לעיל אבל כשאין חייבין מלא תענה אלא ממון לא מיבעי ל"ת לאזהרה וגם מאי צריך לימוד ע"ז הלא כמה פעמים מצינו עונש ממון בתורה בלא אזהרה כגון כל אבות נזיקין וד' שומרים וכיוצא בהם וגם עיקר דלא ענש אלא א"כ הזהיר ילפינן בעלמא מאחותו דאית ביה מלקות וממיתה אבל בממון ליכא לימוד ומה שנראה שהוקשה לו למה כלל תוס' ממון ובן גרושה בחד לאו איני יודע מאי קושיא שהרי הוצרכו לתרץ מאי פריך על ב"ג תיפוק מל"ת וכן למה צריך טעמא בממון דאין לוקין לרבנן משום כדי רשעתו תיפוק לי' דלא תענה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ומלקות ע"ז כתבו דהוי כאלו נכתב לאו דל"ת על ממון וב"ג בפ"ע ועל מיתה ומלקות בפ"ע דזה הלאו דממון וב"ג אז לא ניתן לאזהרת מיתה ומלקות ולוקין עליו ולמה