לשון הזהב שבת כח

בא"ד וכי קאמר וכ"ת וכו' ועי' במהרש"א ולענ"ד נראה דתוס' לא רצו לפרש כפירש"י דוכ"ת היינו משום דחודו החיצון מתיר חדא דזה לא אשכחן דאף רבא דשרי בין לחיים לא שרי אלא באין בו ד' מטעם דבטל כשאר מ"פ ע"ש בעירובין דמביא רבא ראי' מההיא דלעיל מקום שאין בו ד' וא"כ ע"כ מודה דחודו החיצון אינו מתיר וגם כיון דאמר דלית בי' ד' משמע אבל בד' אסור ואם חודו החיצון מתיר גם בד' יהא שרי דהתוס' לא ס"ל שיטת רש"י דבאית בי' ד' לחיו לפנים מן אסקופה מיירי כמ"ש התוס' לעיל דמיירי גם בבית ולהכי נעול כלחוץ דאינו מתיר רק חודו הפנימי שיש לו תיקון מד' רוחות ובפתוח הוא בטל וא"כ ע"כ גם הכא סובר לתרץ מטעם דבטל והוי מ"פ ושפיר כתבו דהוי מצי למיפרך נעול נמי ולא קשה ק' המהרש"א ודוק בד"ה גזירה משום תל בר"ה אומר ר"י וכו' עד דמינכר מחיצתה וכו' ר"ל דמינכר מחיצת הבית וא"כ אף שיטלטל מבית לעלי' לא גזרינן שיבוא לטלטל מר"ה לעלי' דמינכר מחיצת הבית וידע שיש חילוק בינו לר"ה אבל מחצר לגג לא מינכר מחיצת החצר ויאמר שהוא אחד כמו ר"ה ויבוא לטלטל מר"ה לגג לכך אסר ר"מ בעירובין והביאו ראי' לזה שלא תימא דר"מ מילתא דפסיקא קאמר אף במקום דלא שייך הגזירה שפיר משום לא פליג ולכך הביאו ראי' ממכתשת וכו' ועפ"ז נ"ל לפרש המשך ואור"י דאע"ג דלא שייך למעלה גם הוא קצת סתירה דא"כ למה כתבו הנך דינים כיון דאין הלכה כמותו אלא דהיינו יכולין לפרש דמש"ה פסקינן כר"ש דשרי מן גג לחצר דשם ג"כ לא שייך הגזירה אלא דר"מ אסר משום לא פלוג ובהכי לא פסקינן כמותו אבל בעיקר הגזירה דעמוד ברה"י פסקינן כוותי' משום כר"מ בגזירותיו העיקר לכך הקדימו דבמקום דלא שייך הגזירה אף ר"מ מודה וא"כ ע"כ בגג לחצר שייך עיקר הגזירה כמו עמוד לכך אור"י דאין הלכה כמותו בכל משום דר"ש ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה ואם התחילו אפי' התחיל באיסור וכו' נ"ל דבעי התוס' בזה וגם יתפרש מ"ש התוס' וכן משמע גבי לימא תיהוי תיובתא דריב"ל וכ"כ לקמן ד"ה לימא דמשמע לי' אפי' התחיל באיסור דהיא גופא קשיא מנ"ל להקשות דילמא מיירי בהתחיל בהיתר דוקא אלא נ"ל דקשה למה לי' למימר כלל הך בבא דאם התחילו הא מרישא מוכח דקאמר לא ישב וכו' וכן לא יכנס משמע דוקא התחלה אסור לישב לכתחילה או ליכנס למרחץ ולא שיפסיק באמצע דאל"ה הל"ל לא יסתפר לא ירחץ וא"כ ל"ל הך בבא אלא להורות אפי' התחיל באיסור דהיינו אם ישב או נכנס ודוק:

בד"ה הא לן והא להו וכו' עד וי"ל דקים לי' וכו' והוא דחיק מאד ונלע"ד לתרץ בטוב טעם קושייתם והיינו דודאי אמאי שהי' בא"י ואומר לתלמידיו מבבל לא קשה להגמ' דזה דרכן ללכת לא"י ללמוד דהא חזינן דלא מקשה התם אלא ארב חסדא וכאן לק"מ ארב מה שאמר להו דכאן קאי אמשנה והי' מפורש אותה והמשנה סידר רבי שהי' מא"י לכך מפרש רב שכוונת ר' מ"ש ואם התחילו היינו ודאי משיטול ידיו ור' חנינא אפשר לא קאי אמשנה רק אמר דין התחלה לבני בבל אבל שם דלא קאי רק לפסוק דין פריך שפיר ארב חסדא דוקא אינהו אכלי ודוק:

בגמ' הני חברין בבלאי וכו' עד לא מטרחינן לי' עי' במהרש"א מה שמסיק דטעמא לא הוי טירחא אלא משום אם התחילו אין מפסיקין ולא נראה דמשמע דהכא כיון דאיכא חשש ביטול משום שיכרות אף אם התחיל מפסיק אפי' למ"ד רשות אין לבטלה בחנם אלא משום טירחא כמ"ש התוס' וכן משמע בגמ' דאל"ה למה לי' למינקט דוקא חברין בבלאי הל"ל משיטול ידיו לבני א"י וגם הל"ל בקיצור למ"ד רשות בכולן אם התחילו אין מפסיקין אלא ודאי דוקא לדידהו מכי שרא המייני' דאיכא טירחא כמ"ש וגם מ"ש המהרש"א דלמ"ד רשות א"צ להתפלל אינו נראה דהתוס' לא כתבו לבטל משום טירחא אלא חשש ביטול משום שיכרות ולא לבטל משום טירחא קלה בודאי וכ"כ רש"י ואח"כ יתפלל וגם לדברי המהרש"א דטעמא משום התחילו אין מפסיקין לא הוי מקשה רב אשי טריחותא למיסר המייני' כמה שאכתוב בסמוך ודוק ועיקר קושייתו לא ידענא מאי קשי' לי' וכי פסקא לעיל שתמיד הולכין לישן תכף אחר סעודה וא"כ דרכן לחגור אחר הסעודה דהא דרכן של בני בבל לחגור את עצמם בחוזק כל היום כדמשמע פשטי' דגמ' ודוק:

דף י ע"א מתקיף לה רב אשי טריחותא למיסר המייני' הא שמקשה עכשיו דאל"ה ה"א דטעמא משום התחילו אין מפסיקין ואז אף דלא הוי טירחא אין מפסיקין תדע שלא הקשה רב אשי אר' חנינא אבל עכשיו דמסיק דאיכא חשש ביטול וא"כ משום התחלה לא הוי מתירין אף למ"ד רשות דאין לבטלה בחנם אלא ודאי משום טירחא כמו שכתבו התוס' מקשה שפיר ודוק:

בתוס' בד"ה משום שנאמר הכון ולא חש וכו' מכאן שצריך וכו' ובמחזור ויטרי וכו' אין פירוש והמשך לדבריהם מעיקרא שכ' לא חש לשנוי ולא פירשו למה וגם מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר וגם מכאן שצריך הלא הוא מפורש בגמ' וגם מ"ש במחזור ויטרי נראה לכאורה שחולק על מ"ש לעיל והם כתבו בלא חולק וגם קשה הלא מפורש בגמ' משום הכון דלא כמחזור ויטרי ונ"ל שהך במחזור ויטרי הוא פירוש אלעיל וגם אגמ' שמקשה וליקו הכי וליצלי וכי לא ידע טעם עד עכשיו נלפע"ד לתרץ ע"פ שיטת המהרש"א שהבאתי לעיל שהקשה מאי טירחא במיסר המייני' הלא אף לאחר סעודה יצטרך זה הטירחא ותירץ דעיקר טעם משום התחילו אין מפסיקין אף שכ' לעיל שאינו מוכרח שיטתו נ"ל לפרש כאן דברי התוס' והגמ' ע"פ שיטתו ויהא סיגנון שרב אשי הקשה ממ"נ חד קושיא והוא שרב אשי רצה לפרש הטעם שצריך לחגור בשעת תפילה כמחזור ויטרי וזה הוא פלוגתא בברכות אם לבו רואה את הערוה אסור או מותר לכך מקשה ממ"נ אם סבר אסור קשה טריחותא למיסר המייני' ר"ל דצריך למיסר אח"כ כק' המהרש"א וא"ת משום התחלה קשה הא ע"כ צריך להתיר חגורו אחר הנטילה והמוציא דהאיך יברך ענט"י והמוציא בלא חגורה הא לבו רואה את הערוה אלא ע"כ אחר המוציא מתיר חגורה וא"כ הוי