לשון הזהב שבת רעח

דעתו בשבת איסור דאורייתא ובשאר איסורין הוי פלוגתא ביבמות אם ב"ד מצוין להפרישו היינו מדרבנן או לא וא"כ הכא דמיירי בשבת שפיר מקשים דאיסור דאורייתא ודאי לא שרו רבנן גם הכא כדמשמע כל הסוגיא אפי' איסור דרבנן החמור לא שרו כדמשמע לקמן גבי בחבירו פטור אבל אסור ודוק:

אכן אחרי רואי בכאן דברי הר"ן נלע"ד תירוצי דלעיל מ"ש שם בישוב קושיא הנ"ל לדוחק ונ"ל לתרצה באופן יותר נאות ע"פ שיטתו ומתורץ גם קושית התוס' שבכאן וא"צ למ"ש התוס' והוא שהר"ן כתב פה ובע"ז שיש שני מיני איסורין בשבת בבהמה אם היא בהמתו שהוא מצווה על שביתה בעשה למען ינוח ודאי אסור אפי' אינו מסייע עמה שהרי אפי' להשאילה או להשכירה לעכו"ם אסור רק דוקא בבהמתו אבל בהמת חבירו אפי' שאולה או שכורה אצלו אינו מצווה על שביתתה אם אינו מסייע עמה דשאלה ושכירות לא קניא אמנם אם הוא מסייע עמה או מנהיגה שהוא לאו דמחמר גם בבהמת חבירו עובר ע"כ וא"כ גם בקטן הוא ודאי כן דהא בכל מקום שכתיב בהמתך כתיב ובנך וא"כ שפיר מקשה שם מנבילות אשבת דס"ד דמקשה דמיירי בקטן שאינו בנו שהרי קתני סתם קטן שבא לכבות וכיון שאינו מסייעו אינו מוזהר עליו בשבת יותר משאר איסורים ועל זה משני באמת בקטן העושה לדעת אביו ר"ל אביו דייקא שהוא בנו ואז מוזהר עליו משום שבת שביתת בנו אף שאינו אומר לו והא דאמר לדעת אביו היינו משום דשלא לדעתו לא שייך אזהרה דאף גבי בהמה לא אסור אלא כשמשאילה או משכירה לעכו"ם דהוי לדעתו וביבמות נמי מיירי בקטן אחר שאינו בנו ואינו מסייעו לכך מדמה שאר איסורין לשבת משא"כ בבנו זה הנלע"ד כעת ישוב נכון וא"כ גם קושית התו' כאן די"ל דכאן מיירי בקטן אחר שאינו בנו דנקט סתם קטן ושם מוקי לה בבנו מחמת קושיא וג"כ לחד מ"ד דאית לי' אין ב"ד מצוין להפרישו משא"כ כאן מנ"ל להקשות י"ל דמיירי בקטן אחר וא"צ לוקים כמ"ש התוס':

אמנם נראה שהתוס' מדמי כאן למסייעו שהרי גם בבהמה מקשה לקמן והלא מחמר אף שי"ל שמיירי בבהמת אחר כמ"ש הר"ן כיון שמסייע אף דבקטן לא שייך מנהיג כמו בבהמה מכל מקום כיון שמניח עליו והולך עמו הוי מסייעו ומכ"ש לפי מ"ש הרי"ף והרמב"ם דאף משחשיכה מניח דלא כרש"י הוי מסייע ממש לכך צריך לומר כמו שכתבו התוס' שמניח כשהוא מהלך וכו' כמו בחמור ודוק היטב:

בא"ד מניח כשהוא מהלך וכו' אע"ג דאמרינן לקמן בחבירו פטור אבל אסור ולא שרו רבנן זה בגדול ולא בקטן וק"ל וא"ל לפ"ז הנ"ל מאי מיבעי' בחרש וקטן הא קטן מצווה על שביתתו משא"כ חרש די"ל אפ"ה חרש חמור כיון דבקטן נמי אינו מצווה מדאורייתא דהא מניח כשהוא מהלך אלא משום גזירה כמו בחמור וחרש אתי לאחלופי בגדול וק"ל:

ע"ב בגמ' אמר מר ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור וכו' לכאורה הוא תמוה היכי שייך לשון אמר מר הלא הוא משנתינו והל"ל פיסקא ותמהני על שלא הרגיש שום מפורש בזה וגם כבר מפרש לעיל זה הפיסקא והוי לי' להקשות לעיל ומאי שייך כאן ונלע"ד ע"פ הפי' הראשון שכתבתי לעיל בשם הר"ן דמקשה משום לאו סתם ואפי' מלקות אין בו כמו שמסיק לקמן רק לאו מדאורייתא לא הי' יכול להקשות אמשנתינו שהי' יכול לומר דשרינן איסור קל שלא יבא לידי איסור סקילה החמורה שאין אדם מעמיד עצמו וכו' אבל לעיל אמר אע"פ שיש לו עוד כמה דרכים דהיינו ליתנו לחש"ו או להוליכו פחות מד"א רק כשאין עמו נכרי מניחו על החמור ולא לאחד מאילו וע"ז אמר שפיר אמר מר שאינו במשנה וע"ז מקשה שפיר אמאי הא אחד מאילו עדיף שזה דרבנן וזה דאורייתא ודוק:

בגמ' ר"א אומר בו ביום גדשו סאה ורב יהושע אומר בו ביום מחקו סאה וכו' פירש"י במאי שמחקו סאה לר"י דחוק דודאי יותר קרוב לישא ד"א אם נתיר לו פחות פחות מד"א וגם יל"ד באיזו סברא פליגי ומאי בינייהו ומאי נ"מ בין זה לזה איזה דין דודאי ר"י לא פליג אי"ח דבר ואמתניתן לכן נלע"ד ע"פ שיטת הרמב"ם מ"ש בריש פירקין יתפרש בטוב טעם ויהא מכאן ג"כ סיועא וראי' גדולה לדין הרמב"ם עמ"ש שם באריכות קצת והעולה משם דקודם י"ח דבר הי' הדין לישאו פחות פחות מד"א דלא מצינו קודם בשום מקום שאסור ולנכרי סתמא אסור כמ"ש בריש פרקין דהוי שלוחו ובי"ח דבר ראו חכמים שקרב מאד לבא לישא ד"א בר"ה אסרו פחות מד"א וראו בשכלם הרחבה שיותר טוב להתיר איסור שליחות דנכרי כיון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו מלישא פחות מד"א וס"ל לר"א גדשו סאה ר"ל כסברא תקנו שהסברא נותנת כך שפחות מד"א חמור טפי וליתן לנכרי וחמור ונ"מ שלפ"ז בכ"מ שאנו נחוצים להתיר לו דבר אחד כגון במציאה שבא לידו ואינו יכול להחשיך או להרמב"ם אף לא באה לידו אף שאינו בהול כ"כ או בכרמלית לדידן דג"כ לא שייך אתי לאתוי או בשאר סכנה שאינו בהול כ"כ כמו שכתב הר"ן בשם הפוסקים ראשונים כגון מתיירא מלסטים או מהשר וכן במילה כללו של דבר היכא שאנו צריכין להתיר לו דבר אחד דרבנן מחמת פסידא וכמ"ש גם המ"א אנו מתירין לו ליתן לנכרי ולא פחות מד"א ור"י סובר מחקו סאה דהיינו ע"י שאסרו פחות מד"א התירו דבר החמור טפי דהיינו לתת לנכרי דס"ל שזה חמור טפי מטעם שכתב הרמב"ם שאוושא מילתא או מטעם שאני כתבתי שזה נאסר וזה לא נאסר ודומה ממש להמשל לעריבה מלאה דבש שמתוך שנותן לתוכה רמונים ואגוזים מקיאה דבש ששוה יותר אלא שדעתם רחבה מדעתינו וראו לתקן כך אמנם הבו דלא לוסיף עלה דדוקא במקום שתקנו בהחשיך בכיסו בדרך שבהול ונחוץ מאד כמ"ש הר"ן ושאר פוסקים יותר קרוב לישא ד"א כשנתיר פחות מד"א הוא כן אבל במקומות אחרים שלא תקנו כן אסור לתת לנכרי שחמור יותר רק לישאו פחות מד"א וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כר"י דודאי בין ר"א ורב יהושע הלכה כר"י דאמר מחקו סאה וכן רבא לעיל ודוק היטב:

בגמ' בחמורו מותר לכתחילה צ"ע דא"כ מאי התירו בכיסו וגם בכיסו אם איכא נכרי לנכרי יהיב הלא הכא מותר ובנכרי אסור כמ"ש רש"י לעיל והר"ן כתב