לשון הזהב שבת רעז

הרמב"ם בתשובתו שהביאו המגדל עוז באריכות ע"ש וכן המ"מ הביאו בקיצור היינו שכ' טעם שפחות מד"א הוא קל יותר וע"כ כוונתו למ"ש דמ"ש בגמ' דפחות מד"א הוא חמור יותר היינו בכיסו דאתי לאתוי ד"א בר"ה משא"כ במציאה שלא אתי לאתוי פחות ד"א קיל יותר וא"כ מאד צדקו דברי הרמב"ם ודוק:

א"כ כן נמי זה הדין בר"ה דידן דלא שייך אתי לאתוי ד"א בר"ה דל"ל ר"ה לא אסרו ולא התירו נשאר הדין לכמות שהי' מקודם לישאו פחות מד"א ולא ליתן לנכרי ואינך ויש לפסוק כן לענ"ד כאן וגם במציאה אף בר"ה וכדברי הרמב"ם ואל תקשה מהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור שכ' סתם נותן כיסו לנכרי אע"ג דל"ל ר"ה ז"א שהם אין סוברים זה הדין דל"ל ר"ה ע"ש ודוק היטב כי נ"ל נכון:

בגמ' א"ד בעי רבא וכו' כל הפוסקים פסקו בזה לקולא ליתן לנכרי והיינו לשיטתם דכיסו קיל יותר ומציאה אסור לגמרי אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו הנ"ל דבצד אחד מציאה קל יותר ושרי לישאו פחות מד"א וא"כ לא שייך למיזל לקולא שאין אנו יודעין איזו קולא כמ"ש התו' לעיל ושאר פוסקים דכל היכא שאיכא בכל צד קולא מצד אחד וחומרא מצד א' לא אמרינן ספק דרבנן להקל אלא צריכין לתפוס חומרות שניהם ע"ש לעיל בתוס' דף קמ"א גבי פלפלין מדיק חדא חדא ע"ש וכן שאר פוסקים והרא"ש מכללם בביצה לכך פסק שלכתחילה אם יכול להחשיך עליו צריך להחשיך עליו רק אם אינו יכול ס"ל שתופסין יותר לומר שלא גזרו בו לקולא ונשאר אמילתא קמייתא לישאו פחות מד"א כיון שהוא ספק גזירה ומשום הפסד וגם מחמת טעם שכתב הרמב"ם בתשובתו הביאו שיותר טוב להתיר פחות מד"א מלתת לנכרי וחמור ולחש"ו דאוושא מילתא אלא היכא שגזרו ודאי צריכין אנו לקיים גזירתן מטעם שכתבנו שבכיסו ור"ה קרוב הדבר יותר לבוא לידי א"ד לישאו ד"א אם נתיר לו פחות אבל בספק גזירתן נשאר אסברא ואמילתא קמייתא לכך פסק אם אינו יכול להחשיך משיאו פחות מד"א ודוק היטב וכן נראה לפסוק לענ"ד אלא שהש"ע בסי' רסו נטה פה מדרכו שדורך תמיד בשיטת הרמב"ם וכאן פסק דלא כוותי' היינו משום קושית כל הפוסקים עליו ולדרכינו דבריו מוכרחים ונכונים בשני הפסקים וכן בר"ה שלנו יוצא מדבריו לפסוק כן לישאו פחות מד"א ולא לתת לנכרי וחש"ו ודוק:

בגמ' מ"ט שרי לי' רבנן וכו' ופירש"י והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת נראה שבא לתרץ קושיא חמורה והרא"ש הקשה כן על פירש"י ע"ש שהרי אמרינן בריש מכילתין דאפי' איגרת ושאר דברים שאינו פירסום כבנין שרי בקצץ לב"ה ודילמא הכא נמי מיירי בקצץ וסתמא דמילתא הוא כך שקוצץ עמו לישאו לביתו או שנושאו בחנם דמאי שכר יום שייך כאן ומאי פריך לכך מפרש רש"י שאינו דומה לשם דשם ההיתר קצץ הוא דנכרי כי עביד אדעתי' דנפשי' קא עביד שלא לעשותו ביום אחר אבל לישראל לא איכפת לי' אימת יעשה אבל הכא ודאי לא יניח הכיס אצל נכרי רק שילך עמו וישאנו בשבת והוא הולך עמו הוי ממש כשכיר יום על שבת דאסור משום שלוחו ולפ"ז יוצא לנו דין דא"צ אפי' לקצוץ עמו דאף קצץ הוי כשכר יום ולכך לא אמר הגמ' ולא א' מהפוסקים דצריך קציצה כמו בשאר מלאכות שעושה הנכרי דזה יכול לתקן אלא כמ"ש ודוק:

בגמ' חמור אתה מצווה על שביתתו וכו' ר"ל אע"ג דמוקי לה שמניחה כשהיא מהלכת ואז ליכא אפי' שביתת בהמתו מ"מ קרוב לבוא לידי איסור דאו' דהיינו שביתת בהמתו אם ישכח פעם אחד ליטול ממנה כשהיא עומדת אמנם אי קשיא הא קשיא למה אמר משום שביתת בהמתו דזה יש לדחות דאם יש לו חמור של אחר אינו מצווה לימא חמור אתה מוזהר משום מחמר ואז אפי' חמור של אחר עובר כשישכח ליטלו ממנו כמ"ש הר"ן שמטעם זה הקשה הגמ' לקמן והלא מחמר ולא הקשה משביתת בהמתו א"כ ה"נ לימא ממחמר וצ"ל לפי' הר"ן דבאמת מאי דאמר כאן אתה מצווה על שביתתו היינו תרווייהו עשה דשביתת בהמתו ולאו דמחמר בכל חד כדינו לכך נקט סתמא:

אכן לולא דברי הר"ן נלע"ד דכאן נקט דאפי' איסור קל דעשה יש לנו לחוש כיון שיש לו ברירה לתת לנכרי אבל לקמן דמיירי דליכא נכרי לא הי' יכול להקשות מאיסור עשה די"ל דחכמים התירו איסור קל כדי שלא יבוא לידי איסור חמור אבל ממחמר מקשה ממתניתן לרמי בר חמא דאית ליה דמחמר זדונו סקילה ושגגתו חטאת:

וא"ל דלרב"ח עדיין לא תירץ כלום דאמאי אינו מוליכו פחות מד"א דגזרינן שמא יוליכו ד"א ואתי לידי מלאכה דאורייתא ה"נ בחמור שמא ישכח מליטלו כשהיא עומדת כמ"ש התוס' כאן ואתי נמי לידי מלאכה דאוריית' שחיוב סקילה לרמי ב"ח י"ל דקים להו לחכמים דבפחות מד"א קרוב טפי לישאו ד"א מכאן לשכוח א"נ י"ל דכיון דמחמר לא חייב אלא במנהיגו י"ל דכאן מיירי שאינו מנהיגו אלא שמקשה והלא מחמר שקרוב להיות מחמר שינהיגו אל הדרך וע"ז משני שפיר מניחו כשהיא מהלכת וכו' ואיכא כאן תרי חששי שמא ינהיגו וישכח ליטלו משא"כ בפחות מד"א ודוק:

בתוס' בד"ה חש"ו אע"ג דאמר לעיל פ' כ"כ דקטן העושה לדעת אביו וכו' לכאורה הוא תמוה דהא גם הכא משמע דאיכא איסור דאפי' היכא דאיכא חמור דמצווה על שביתתו אסור למיתב לי' לקטן רק היכא דליכא כלום משום פסידא שרו רבנן איסור כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה וא"כ מאי מקשים משם אדרבא משם ראי' אע"ג דגם שם איכא פסידא דדליקה הא שם לא רצו עבורו להתיר שום איסור אדרבא מחמת דליקה אסרו את המותר שאין מצילין יותר משלש סעודות ע"ש וכבר כתבו כל המפרשים ראשונים ואחרו' טעמים בזה וצ"ע:

אמנם עיין מה שכתבתי לעיל דף קכ"א בישוב מה שהקשיתי לשאול שם דמאי מייתי ראי' שם וביבמות משאר איסורים על שבת להתיר הא משמע דבשבת אדם מצווה על שביתת בנו הקטן כמו על שביתת בהמתו ועבדו ע"ש והעליתי שם שיש ג' חילוקים ועיקר החילוק שבין שבת לשאר איסורין היכא שאומר לו לעשות או עושה על