לשון הזהב שבת רעו

ואין מקום לפירושם לחלק בלא טעם ומ"ש התוס' דסתם חלילים אין מביאים וכו' עד לכמה ב"א אין להקל בשביל זה כי שהוא ודאי בשביל ישראל כמ"ש אלא אפשר שהתו' לא ס"ל כסברת הר"ן שכתבו שאין דרך עכו"ם וכו' ומש"ה הקילו בהו דאף שהובאו בשביל ישראל יספדו בהן נמי לעכו"ם אבל לפמ"ש בשם הר"ן א"כ שיטת רש"י המחוור ומה שהקשו מלשון נמי דלקמן י"ל נמי נחמיר כמו בשביל ישראל אע"ג דאינו כ"כ כיון שהוא ספק או כיון דלרב ודאי מקשה שם קאמר נמי כמו שרוב מחמיר שם ולרב בספק גם שם אינו אסור אלא בכדי שיעשה כיון שהוא ספק כמו בספק קבר כמ"ש הר"ן ודוק:

ברש"י בד"ה רוחץ בה ישראל מיד די"ל משחשיכה וכו' אע"ג דלהך לישנא דייקא הך מתניתן כוותי' דרב דספיקא אסור צ"ל להך לישנא דר"י פליג את"ק ולדידי' אפי' מחצה על מחצה מותר ומייתי סייעתא מת"ק אמנם ללישנא אחרינא שתפסו רש"י לאמת ר"י לא פליג כלל את"ק ולכך כ' רש"י שהוא עיקר דלא משמע דר"י פליג את"ק במחצה על מחצה וגם בהך דרשות משמע דמודה ת"ק דלא דמי למחצה על מחצה כמ"ש רש"י לקמן בסמוך אבל משום קושית התוס' לחוד אין צריך למחוק הגירסא ראשונה דהא לא קאמר אלא דוקא מתניתן כוותיה דשמואל והיינו משום דלרב צריך לאוקמא בעומד בסרטיא ומתניתן סתמא קתני אבל לא מקשה תיובתא לרב ודוק:

בא"ד ומיהו לא מפרשי לה כדפרישית ר"ל שהוא שיטת הרי"ף והגאונים שהביא הר"ן שהם מפרשים קושית הגמ' לקמן ותי' דעומד באסרטיא אסיפא דלא יקבר עולמית אבל ארישא לא מקשה מידי די"ל שמיירי שידוע שעשה בשביל עצמו כמו לעיל בעשה כבש לירד וכן סיפא בידוע ולכך לא גרסי נמי סייעתא לשמואל כיון שהוא ודאי ודוק:

ברש"י בד"ה ימתין וכו' עד נהי דלא מוכחא מילתא וכו' ר"ל כיון שהוא ספק אפי' אי הוי בשביל ישראל לא הוי פירסום כיון דלא מוכחא מילתא שנעשה בשביל ישראל ודוק:

ע"ב בגמ' תניא רשב"א אומר תינוק בן יומו חי וכו' אמר רב פפא נקטינן וכו' ופירש"י דכתיב על כל חית הארץ אפי' ארי' נ"ל דגם הא דא"ר חנינא נמי מהכא נפקא כדדרשינן בעלמא כל חית לרבות השדים והיינו נמי אי איכא מוראכם תרי ונ"ל דלא פליגי רב פפא ור"ח ארשב"א דדריש תינוק בן יומו חי משמע אפי' אחד והיינו משום דמוראכם וחתכם משמע תרי וכן על כל חית הארץ משמע תרי דחית הארץ משמע סתם חי שחלש מבני אדם וכל אתי לרבוי הכל אפי' על דבר הגבור מאדם כגון ארי' וכיוצא ושדים ודרשינן כל חד אמסתבר וגם קמא אקמא מוראכם לשון רבים על כל וחתכם דמשמע חיותכם של כל אחד אחית הארץ החלושה כגון חולד ועכבר ודכוותיה וק"ל:

סליק פרק שואל מי שהחשיך פרק עשרים וארבע דף קנג ע"א במשנה מי שהחשיך בדרך נראה לי דנקט לשון בדרך דסתם דרך הוא ר"ה כמ"ש רש"י בריש מכילתין שזה פי' סרטיא מסילה מעיר לעיר בו הוא דהתירו ליתן לנכרי כמ"ש בגמ' אתי לאתוי ד"א בר"ה אבל בבקעה או האידנא דלית לן ר"ה אסור ליתן לנכרי:

או י"ל להיפך דלמה אסרו לשאתו פחות פחות מד"א גזירה דילמא אתי לאתוי ד"א בר"ה ויבא לידי חיוב חטאת אבל בכרמלית דלא שייך זה קיל יותר ולא גזרו בי' ושרי לאתוי פחות פחות מד"א דגם שם בי"ח דבר אמרינן אף מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו פירש"י שלא ישאנה פחות פחות מד"א וגם שם לא גזרו אלא בדרך שלא יבא לידי איסור וחיוב דאורייתא משא"כ בכרמלית ודאי לא גזרו ואי משום טילטול לא גזרו כמ"ש הר"ן במקום פסידא וגם יכול להשיאו באפונדתו או בתוך חיקו בלא טילטול והדבר שקול ואם נדייק הדיוק בשניהם סותרין זא"ז דהרי בגמ' משמע שלישא פחות מד"א הוא חמור מליתן לנכרי או לחמור והאיך נתיר לישא פחות מד"א ולאסור ליתן לנכרי ותמהני על הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא הרגישו בדין זה מה ששייך האידנא דל"ל ר"ה מאי נעבד מלבד המ"א בסימן של"ד שהניח בצ"ע ע"ש הדין אמנם נלע"ד ברור ואמיתי ששניהם אמת ע"פ הדין ויתורץ היטב הרמב"ם בפ"ו מה' שבת שכ' במציאה אסור ליתן לנכרי ועל החמור רק יוליכנה פחות פחות מד"א ותמהו עליו כל הפוסקים ונלע"ד שהדין דין אמת ומוכרח בגמ' שהרי אמרו בגמ' דס"ד דנקט כיסו אורחא דמילתא וה"ה מציאה קמ"ל דדיוקא דכיסו דוקא אבל מציאה אסור ליתן לנכרי והנה אמרו לעיל בי"ח דבר אף מי שהחשיך נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו והיינו שלא לישא פחות פחות מד"א והובא בגמ' כאן לקמן ודאי גם שם כיסו דוקא אבל לא מציאה שטעם אחד להם כיון שמציאה אינו בהול עלי' ולא אתי לאתוי ד"א דמש"ה לא שריא ליתן לנכרי ה"נ למה נאסר פחות מד"א שהוא ג"כ מטעם שלא ישא ד"א ומציאה לא אתי לאתוי ד"א וא"כ קשה אהדדי כנ"ל ולא עוד אלא שכאן גופא קשה הני תרי אהדדי דהא משנתינו פה חידשה היתר ואיסור בהך דין דנותן כיסו לנכרי ואיסור לישאו פחות מד"א ועל שניהם נקט כיסו דוקא:

אמנם כד דייקת דהא ודאי קודם י"ח דבר שהיו נוהגין לישא פחות מד"א לא היו מתירין ליתן לנכרי כדמשמע בגמ' פה אמאי שרי ליתן לנכרי וכו' והיינו ודאי דפחות מד"א לית בי' כלל אפי' איסור דרבנן משא"כ בנכרי שיש בו איסור דהוי שלוחו ממש וכן על חמור הוא מצווה על שביתתו ואינך אלא שחכמים שגזרו י"ח דבר ראו שמתוך שבהול על ממונו ופעמים אתי לאתוי ד"א בר"ה ובפחות מד"א קרוב טפי לבוא לידי כך לכך אסרו פחות מד"א וראו להתיר יותר ליתן לנכרי אבל במקום שאין אתי לאתוי ד"א כגון מציאה בזה לא גזרו דהא דוקא בכיסו גזרו הדר דינא כמקודם י"ח דבר לישא פחות דבזה כמו שלא התירו כך לא אסרו וכן נמי כוונת