לשון הזהב שבת רעד

לומר היתר משום בורגנין אף שההחשכה לילך חוץ לתחום מוכח מהמשנה שהוא מותר אמירה חמור יותר כיון שאומר לעשות למחר דבר האסור בשבת הוי לי' ממצוא חפציך ודבר דבר שעיקר איסור הוא הדיבור בכל מיני חפיציו האסור אף בתחומין:

ועוד טעם נראה שס"ל יותר פשוט לחלק בין החשכה לילך חוץ לתחום ובין האמירה די"ל דהמשנה מיירי שהוא מחשיך לילך למקום שהוא רחוק ממנו פחות מד' אלפים אמה א"כ כשהולך להחשיך בשבת פחות מב' אלפים אמה נשאר לו על מחר ג"כ פחות מב' אלפים אמה א"כ הוא מחשיך לעשות דבר המותר בשאר שבתות ולא מיקרי ממצוא חפציך וזה הטעם יש לומר ג"כ במשנה על רש"י בהיתר דלשמור שאם הי' בתחומו הי' מותר לשמור ועכשיו כיון שהולך לקצה התחום הפרדס הוי למחר הפרדס בתחומו א"כ הוא מחשיך לעשות למחר דבר המותר וזה הפירוש נראה יותר ממ"ש במשנה:

אבל לומר במקומו לכרך פלוני אני הולך שהוא חוץ לתחום א"כ אומר לעשות דבר האסור והתו' ס"ד בקושייתם דאמירה בכל דבר פשיטא לי' לאיסור אף לולא דברי שמואל וכן משמע דהא שמואל היתר קמ"ל ולא איסור וכן משמע ממה שכתב לעיל בריש שמעתין על ק' הגמ' לעיל מ"ש הוא מ"ש חבירו שאמירה פשיטא להגמ' לאסור אף שהביאו דשמואל היינו להוכחה אבל להגמ' פשיטא להו ע"כ בלא"ה דאל"כ האיך מקשה על המשנה פשיטא משמואל וא"כ עיקר קושית התוס' הוא הכא מאמירה שאסור ודאי אף לולא דברי שמואל וא"כ הוצרכי להביא דאבא שאול להאריך בהוכחה מהמשנה שגם אמירה לשמור מותר מכ"ש לומר אני הולך לחוד וקשה מ"ט ע"כ משום שאם יש בורגנין הולך וכשמואל אבל מהחשכה לשמור או לילך לק"מ מהנך טעמי שכתבתי ודוק היטב בלשונם ותמצא נכון הדבר וכן ברש"י במשנה אלא שברש"י י"ל גם כפי' הראשון שכתבתי ובאמת מתורץ גם קושית התוס' שמהאי טעמא גם אמירה מותר אף בלא דברי שמואל אמנם בתוס' שהקשו מאמירה נראה יותר טעם השני שכתבתי שלפ"ז החשכה בלבד מותר אף בר משמואל אבל אמירה ודאי אסור אבל לטעם ראשון הוא דוחק להחמיר באמירה יותר וגם מנ"ל להקשות דילמא גם אמירה בתחומין מותר מטעם זה ולטעם השני א"ש וגם ברש"י מדוקדק יותר טעם השני כמ"ש ועל ק' התוס' ס"ל כתי' התוס' שהרי לא פליגי בזה רש"י ותוס' אדרבא תוס' הם מסייעין לפירש"י ודוק:

בא"ד ואיני יודע מאי קשיא וכו' עיין במהרש"א שכתב ולולא דבריהם הייתי אומר דלק"מ וכו' ע"ש עד אבל התוס' אין נראה להם לחלק בזה כנראה מדבריהם לקמן בד"ה לכרך פלוני וכו' ר"ל דשם משמע מפורש מדבריהם דהא דשרי שמואל לומר שמור לי פירות שבתחומך היינו נמי מטעם שאם יש בורגנין דהא כתבו שם דבשבת אפי' תוך התחום חמיר טפי מאומר שמור לי למחר חוץ לתחום ע"ש היטב וכן בתוס' לקמן בעמוד שלאח"ז בד"ה לעולם אסיפא כתבו מפורש שזה חמיר טפי מאומר שמור לי חוץ לתחום למחר כיון שכאן עושה בשבת ובאומר לו שמור למחר חוץ לתחום ודאי אין מותר אלא מטעם שאם יש בורגנין הולך ע"ש בתוס' וא"כ אין כאן התחלת תי' אלא שמהרש"א ר"ל שהוא גופא קשיא מנ"ל להתוס' לומר כן כי לולא דבריהם הייתי אומר שזה פשוט היתר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך שכיון שאינו עושה חבירו שום איסור מותר אף בלא בורגנין וכן משמע מפירש"י לקמן בעמוד שלאח"ז שזה פשוט להיתר והוא מוכרח בגמ' לפירש"י ע"ש גבי אבא שאול אהא קאי וכו' וא"כ ממילא מתורץ ק' התוס' זהו תורף ביאור דבריו והוא לכאו' דברים נכונים:

אמנם כד נעמיק קצת דברי התוס' דבריהם מוכרחים וברורים מאד ואני תמה על המהרש"א שכ' לולא דבריהם הייתי אומר משמע ודאי שמפרש שתו' אין מתרצין כן הלא ע"כ זה הוא עיקר תי' התוס' בתירוצם דאי לאו דשמואל א"ש דה"א וכו' עד ה"מ באמירה לחבירו וכו' וזה אין לו פי' דעדיין אינו מתורץ למה יהא מותר להחשיך לשמור הא ודאי לולא דשמואל אסור לומר לחבירו שמור לי למחר פירות שחוץ לתחום ואינו זכאי באמירתו אלא ודאי שה"א שמש"ה מיקרי זכאי באמירתו שרשאי לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך והתוס' קיצרו בזה כיון שהוא גמ' מפורשת לקמן אבא שאול אהא קאי ע"ש והא שהקשו תוס' וכתבו תירץ ארוך היינו שהתוס' בקושייתם סברו שאף אי לאו דשמואל סברא פשוטה הוא לאסור אף אמירה בינו לבין עצמו אני שוכר פועלים למחר או לכרך פלוני אני הולך למחר ואף שאינו פועל שום חפץ ע"י אמירה זו והיינו משום דכתיב ודבר דבר כמ"ש לעיל דלפי פשוטו זו היא סברא חיצונה שהרי שמואל היתרא קמ"ל ולא איסור משמע ודאי דסברא חיצונה לאסור וא"כ היכי ס"ד בלא דשמואל להתיר לאמר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך הא אפי' דיבור בינו לבין עצמו משמירה זו אסור לו מכ"ש לומר לחבירו לעשות אף שמצד חבירו אין איסור הא הוא אסור לומר אשמור פירות אלו למחר והאיך יהא מותר לומר לחבירו לעשות בשבת הא נאסר לו האמירה:

ודאי אף א"ת שאין זו סברא מוכרחת ג"כ לא הוי מידי תירץ המהרש"א לפי סברתם זאת בקושיא שהוא אסור לומר אף אם נאמר שמותר לומר לחבירו שמור לי בתחומך אין זה זכאי באמירתו דהא אבא שאול אמר סתם אמירתו משמע ודאי כל אמירתו ויותר מסתבר דקאי על אמירתו בינו לבין עצמו דהא אמר שאני זכאי באמירתו ולא אמר אמירתו לחבירו רק לפי תי' התוס' דאי לאו דשמואל ה"א דלא אסר כלל אמירה לעצמו ע"כ א"ש קאי על אמירתו לחבירו משא"כ לפי סברת קושייתם:

אמנם מי שיש לו לב להבין גם סברא זו מוכרחת דלפי קושייתם ודאי אסור לומר לחבירו שמור בתחומך כנ"ל אי לאו דשמואל אבל לפי סברת תירוצם ודאי אי לאו דשמואל נמי מותר לומר שמור בתחומך וזה עיקר תירוצם אבל לפי האמת דאמר שמואל דינו דקמ"ל איסורא דאמירה בכ"מ אף בינו לעצמו ובהולך מותר משום בורגנין חזרו תוס' ג"כ לסברתם בקושייתם דלומר שמור לי בתחומך