לשון הזהב שבת רעג

בתוס' בד"ה ודיבור מי אסור פי' מן התורה ר"ל דברי קבלה כד"ח דמי ובאו לפרש ולתרץ שקשה לפי פשוטו מאי מקשה ממשנה ורב יוחנן הא מהנהו אמוראי גופייהו מוכח דדיבור רשות אסור שלא התירו אלא של מצוה ואם בעי להקשות מ"ש רשות מן מצוה ליקשי בלא"ה אהנך גופייהו וע"ז פירשו דאהנך גופייהו לק"מ די"ל שהוא גזירת חכמים ואמצוה לא גזרו אבל לבתר שר"י מפרש שהוא מקרא וקרא לא מפליג בין רשות למצוה א"כ אף מצוה יהא אסור ומשני שפיר דקרא גופא מפליג וק"ל:

בתוס' בד"ה ואמר ר"א פוסקין צדקה וכו' עד אלא להשיא יתום ויתומה לפי פשוטו ר"ל שהוא מצוה טפי וכן צ"ל אר"א גופא דאל"כ מאי אתי לאשמועינן והוא דוחק מה"ת לחלק לענין שבת בין מצוה למצוה בפרט למסקנא דקרא לא אסור אלא חפציך ולא חפצי למה לו לר"א לאשמועינן מה"ת לחלק אמנם ניחא לי ע"פ מ"ש הר"ן שתמה אמאי שרי לפסוק צדקה הא אין מעריכין בשבת ע"ש שהשאיר בקושיא לכך ה"א דוקא ליתום ויתומה שרי דהוא פוסק ליתן לאיש פרטי אינו דומה לערכין דהוי מרשות הדיוט להקדש אף לחרמי כהנים סתם הוי כהקדש אבל לאיש פרטי הוי מהדיוט להדיוט אלא לפסוק צדקה לסתם עניים ליתן לגזבר שפיר תמה הר"ן ולכך הוצרך ר"א להשמיענו דשרי וזה נ"ל כוונת התוס':

ועפ"ז נ"ל לתרץ גם תמיהת הר"ן דאפשר גם ר"א מיירי שפוסק לעניי' פרטי' שלא ליתן לגזבר ואפשר אף לעניי אותה העיר סתם נמי שרו מה"ט שכתבתי וק"ל ע"ב בגמ' אמר ליה רבי אבא לר' אשי במערבא וכו' נ"ל ברור לפירש"י דר' אבא אתי לאפלוגי על ר' נתן בר' אמי דאין צריך לאוקמא בין הגיתות וק"ל:

ברש"י בד"ה ועבדינן צורכין ואח"כ מבדיל על הכוס וכו' עד וכ"ש דאי אבדיל בתפלה נ"ל שמזה יצא לרש"י שצריך להבדיל על הכוס אח"כ כיון דזה גרע טפי מהבדיל בתפלה כיון שהוא בלא שם ובלא ברכה ואמרינן המבדיל בתפלה צריך וכו' מכ"ש זה וא"ל היא גופא מנ"ל דילמא המבדיל דקאמר היינו בשם וברכה דהא אמרינן בברכות שתקנו על הכוס וגם בפסחים אמימר בת טוות ושאר דוכתי ולהבדיל ב' פעמים בברכה ושם ודאי א"א ובאמת דעת הרי"ף שכתב שהוא בשם לא ידעתי לפרשו אם לא שתאמר שמפרש שהוא על הכוס וקמ"ל אע"ג דלא אמר בין חשך לאור ואינך ובאמת לפירושו ל פליג על ר' נתן בר אמי אבל לפ"ז לא שייך לכאן וגם לא שייך הלשון ועבדינן צורכן וגם מסלתין סילותי כיון ששוב לא יעשה עוד ברכת הבדלה מה"ת לא יעשה מלאכה עד אימתי ימתין במלאכה אבל לרש"י ניחא הכל ולכך גם הרמב"ם תלמידו פסק כרש"י מדכתב סתמא כלשון הגמ' משמע ולא יותר ודוק והכי קי"ל:

בתוס' בד"ה אין מחשכין וכו' עד כדאמרינן בגמ' דמגילה ה' מאות מעלות עשן וכו' אינו בגמרות שלפנינו לא הדפסוהו וישנו בע"י:

בתוס' בד"ה אבל מחשיך הוא לשמור מתוך פירוש הקונטרס משמע וכו' ר"ל דאל"ה לא הוי קשה קושייתם דהיינו מפרשים שמחשיך בתוך התחום לשמור שם וא"כ לא עביד מידי דהא אף בשבת שרי לשמור וקמ"ל אע"ג שהולך עד קרוב לתחום ואמרינן לא יטייל אדם וכו' וכמ"ש התוס' לעיל בסמוך אבל לבתר שכ' שמשמע מתוך פי' הקונטרס שמיירי לשמור חוץ לתחום למחר והסכימו עמו שמשמע כן מהמשנה והוא דומיא דרישא דתני בה על התחום כמ"ש התוס' בסמוך לעיל וגם אי בתוך תחום אפי' להביא פירות מותר אלא ודאי דלשמור חוץ לתחום הוא דשרי להחשיך והוקשה לתוס' מ"ש הליכת חוץ לתחום מש"פ שהוא נמי דרבנן והיו מפרשים ע"כ משום דשמואל שאם יש שם בורגנין הולך וא"כ הקשו קושיתם בתוקף דבלא שמואל מוכח כן מהמשנה ודוק:

בא"ד מדקתני בסיפא כלל אמר אבא שאול וכו' עד מדשרי להחשיך שרי לומר חוץ לתחום וכו' עיין במהרש"א שקושיתו חמורה ול"ל לתוס' כל אריכות והוכחת האלו מן אבא שאול ומן היתר אמירה הוי להו להקשות רישא אסיפא מדין החשכה גופא ותירוצו דחוק ורחוק מאד בדברי התוס' שהרי הביאו תוס' את אבא שאול והאריכו להוכיח היתר אמירה משמע שעיקר קושיתם מאמירה וזה הקושיא שהקשו על הגמ' יוקשה עליהם יותר ויותר שהאריכו הרבה ללא צורך אין זה אלא תמה:

אמנם נלע"ד ברור שת"ל עמדתי על פשט דברי התוס' לאמיתן אחר שנקדים למה מיאנו התוס' בפשט דברי רש"י שכתבו במשנה טעם להיתר החשכת שמירה בלא דשמואל וכ"כ הר"ן ששמירה הוא דבר המותר בשבת וגם החשכה לילך חוץ לתחום לבד אין בו איסור כיון שהוא דרבנן ובש"פ הוי דברי קבלה והתוס' בעצמו קראו לעיל דאורייתא בד"ה ודיבור מי אסור בעמוד הקודם ועמ"ש במשנה ויותר תימה גדולה אם תאמר שמיאנו בזה החילוקים וסוברין כי לולא דשמואל אף לילך חוץ לתחום אסור להחשיך כמ"ש לקמן בסמוך שלולי דשמואל אסור לומר לכרך פלוני אני הולך למחר וממילא אסור להחשיך א"כ למה להו להקשות מסיפא תקשי להו מרישא גופא מדקתני אין מחשיכין לשכור פועלים משמע אבל שלא לשכור פועלים רק לטיול או לראות איזה דבר שרי אע"פ שמחשיך לילך חוץ לתחום וצ"ל כדשמואל א"כ הבאת פירות נמי וגם יל"ד מנ"ל להתוס' בלא שמואל שאסור לומר לכרך פלוני אני הולך:

לכן נלע"ד ברור שודאי בהחשכה לילך חוץ לתחום לבד בלי ש"פ ואינך ס"ל שמותר כמ"ש רש"י ומטעם שכתבתי במשנה ע"ש והוא מוכרח אלא לומר לחבירו או אף בעצמו ס"ד דהתוס' שהוא אסור בוודאי אף בלא דברי שמואל תדע ששמואל אמר מותר לומ' וכו' שאם יש בורגנין וכו' ועדיין לא שמענו שאף בש"פ אסור לומר לחבירו אני אשכור פועלים למחר עד דה"א אף בכרך פלוני אסור שהוצרך להשמיענו היתר ואם נאמר שזה מוכח מאבא שאול מדאסור להחשיך לשכור פועלים ע"כ אף אמירה אסור א"כ היתר אמירת הליכה נמי תיפוק לי' מאבא שאול ואם בא שמואל לומר טעם לבד על ההיתר הל"ל מ"ט דמתניתן לכן יצא להם סברא בקושייתם שזה סברא חיצונה אף בלא שמואל לאסור לומר אף לכרך פלוני אני הולך למחר עד שהוצרך שמואל