לשון הזהב שבת רעא

בתוס' בד"ה בני חבורה המקפידים וכו' עד וקשה לפי' זה וכו' עד דלמקפידין אסור שאלה לפי מה שפי' להכי נראה לפרש וכו' עד סוף להכי לא משני וכו' עד משום דסתמא דמתניתן איירי במקפידים ע"כ ועמ"ש מהרש"א לפרש את דבריהם והוא מוכרח בתוס' אמנם קשה לי טובא דלפ"ז למה דחו פי' הראשון ומפרשים פי' אחר דאיסורם של הכל שוה במקפידין ואין מקפידין ואפ"ה הוצרכו לפרש בע"כ דבדינא דהלל יש חילוק והלל מיירי במקפידין והוצרכו גם לדוחקים לחלק בין שכנים ובין בני חבורה בסתמא ושמקשה מכח סתמא לוקמו הפירוש הראשון ונאמר דאף לשון הלואה לא אסר במשנה אלא במקפידין ושאלה אף בהם מותר אבל באין מקפידין אף הלואה מותר דלא אתי למיכתב וא"כ מקשה שפיר מתניתן דלא כהילל דע"כ איירי במקפידין מדאסר הלואה וא"כ הפי' הראשון יהא יותר מרווח וצ"ע ודוק ויש ליישב:

אמנם לולי דבריהם יש לפרש כפי' השני ובדרך יותר פשוט וכן נראה שמפרש רש"י כאן ובב"מ והוא שבני חבורה שאין מקפידין היינו מוותרין לגמרי אף שאחד יש לו יותר מחבירו או אחד יש לו פחות מהראוי הן מוותרין ואין מלווין כלל א' מחבירו כי פעם יש לזה יותר או פחות ופעם לזה לכך אין באין לשום איסור מכל הנ"ל וכן לידי איסור ריבית כהלל שהוא לא אמר אלא לא תלוה אשה וכו' משא"כ כשאין מלוה ופורע כלל לאפוקי מקפידין דמה שיש לו יותר מלוה לזה שיש לו פחות ומדקדק להתפרע כמות שלוה וכ"כ רש"י לשון מוותרין וכן בב"מ משמע יותר כן ע"ש ודוק:

דף קמט ע"ב בתוס' בא"ד ומה שדברו כאן על המקפידין וכו' עיין מהרש"א מה שדחק א"ע להמשך דבריהם כאן ועכ"ז נשאר לו מקום עיון ליישב לשון התוס' שכתבו אבל שכינים מותרים מאי לשון מותרים ע"ש ואני בעניי איני רואה כאן שום פיקפוק שלשון והמשך התוס' המה דברים אחדים שכתבו שמתניתן איירי ודאי במקפידים וזה עיקר תירוצם משום דסתם שכנים מקפידין וע"ז סובב בנין שלהם וכתבו שלילות קושיא ע"ז שלא תאמר איך אפשר זה הא אמר שמואל ב"ח המקפידין עוברין אלמא דעבדי איסורא אם מקפידין ואטו סתם בני אדם עבדי איסורא וגם מלשון המקפידין משמע דסתם ב"ח אין עושין כן ע"ז כתבו ומה שדברו כאן על המקפידין ר"ל דעבדי איסורא לא אמרו אלא בבני חבורה אבל שכנים אף שמקפידין מותרין לישאל זה מזה אף בהקפדה ואין לגזור שמא יבואו לידי אסורין אלו כיון שאין רגילין ולהכי מוקמינין סתם משנה במקפידין ופריך שפיר לעיל מהלל ודוק:

דף קנ ע"א בגמ' מ"ש הוא מ"ש חבירו עיין בתוס' שקושיתם חמורה ולענ"ד נראה שאף לפי פשוטו לק"מ שאפי' אם מיירי לשכור למחר נמי מקשה שפיר מה לי וכו' שהרי אף אם הוא שוכר פועלים אינם עושים מלאכה היום רק כיון שע"י אמירתו היום להם יעשו מלאכה למחר הוא עושה חפציו וא"כ אף אם אומר לחבירו לשכור לו למחר נמי ע"י אמירתו היום לחבירו הפועלים עושין מלאכה למחר והוא עושה חפציו מה לי אם הוא בעצמו מדבר עמם לעשות למחר מה לי אם ע"י חבירו מדבר עמם ס"ס עושה חפציו בשבת ודוק:

או נ"ל לפרש כיון דקי"ל אמירה לנכרי לעשות היום אע"ג שג"כ עושה בהיתר שנכרי אינו מצוה על שבת אדרבא מצווה שלא לשבות כדאמרינן גוי ששבת חייב מיתה אפ"ה הוי איסור לישראל לומר לו אלא שקיל מהוא עצמו מכ"ש אם אומר לישראל לעשות מלאכה למחר שודאי אסור ויותר חמור מאמירה לנכרי כיון שחבירו ג"כ מצווה כמותו ואסור לו טפי יש לאסור לומר לו על מחר והוי כמו עושה בעצמו ולכך מקשה שפיר ופי' זה יש לכוין בדברי רש"י בגמ' ע"ש שכ' ה"ה לא יאמר לחבירו וכו' ובזה מתפרש דברי רש"י שכ' במשנה שעובר על לפני עור ובגמ' כתב דברים אחרים שבמשנה מפרש להקשות אם נאמר שאומר לחבירו היום כפשוטו ובגמ' בא לפרש שלא תקשה דילמא מיירי לשכור למחר לכך מפרש שאפ"ה מקשה שפיר כמ"ש ודוק:

ברש"י בד"ה אבל מחשיך הוא לשמור וכו' עד אם הי' בתחומו לפי פשוטו משמע שכיון שאם הי' הפרדס בתחומו הי' מותר לשמור לכך מותר להחשיך ז"א דמאי זה סברא כיון שעכשיו הוא חוץ לתחום וא"א לבוא שם בשבת וא"א בשום אופן למה יהא שרי להחשיך תדע דא"כ למה לא אמר שמואל שאם הי' הכרך פלוני תוך התחום הי' הולך וגם לפ"ז בטלת כל איסור החשכה דנימא אף בפירות דאם הי' תוך המחיצות שבביתו הי' מותר וכן אף לפי תירץ הגמ' שפירות מחוברין נימא אם היו תלושים הי' מביא אלא ודאי לפי פשוטו ע"כ מתפרש שאם הי' בתחומו ר"ל שאם הי' עד שם תחומו כגון שהיו עד שם בורגנין הי' רשאי לילך ולשמור וא"ת א"כ מאי מקשה בגמ' משמואל ליקשי ממתניתן דהא מוכח כן באמת מקשין תוס' לקמן בגמ' זה ומתרצין ע"ש ועיין מה שנכתב בביאור תירוצם אי"ה ואדרבא מתוספת שם מבואר להדיא שזה טעמא דמתניתן דשרי להחשיך כדי לשמור משום דאם יש בורגנין כשמואל ובודאי היו התוס' מפרשין כן ברש"י כאן שהרי התוס' שם עיקר בנינם מפי' הקונטרס להקשות ולתרץ כנ"ל לפי פשוטו וק"ל:

אמנם אינו מדוקדק בלשונו וגם לא הי' רש"י סותם כ"כ שיהא עיקר חסר שאם הי' בורגנין כמו שאומר שמואל וגם הוי לי' לפרש כדאמר בגמ' כיון שאינו פשוט מסברא והי' נ"ל לפרש בדרך יותר נאות כמ"ש לקמן בדף שאח"ז וה"ק אבא שאול מי לא מודית דמותר לומר וכו' ע"ש בפירש"י דמש"ה מותר להחשיך כיון שמותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ולזה כיוון רש"י שאם הי' בתחומו ר"ל שאם הי' הוא בתחום עם הפרדס הי' רשאי לשמור וא"כ ודאי רשאי לומר לחבירו שמור וכו' דדבר שמותר הוא לעשות רשאי לומר לחבירו וזה טעמא דשמואל ולכך כתב רש"י לקמן בגמ' שזה פשיטא הא דשמואל היינו מטעם זה והוא מוכרח בגמ' ע"ש ולכך רשאי גם להחשיך ופי' זה מוכרח בגמ' שם ולכך לא כתב רש"י מפרש בגמ' כיון דבגמ' משוה זה לפשיטא ואינו אומר לפרש הטעם דהחשכה כיון שהוא פשיטא רק בא לפרש דברי אבא שאול ע"ש ודוק כי הוא מוכרח שם שהוא פשוט מאד זה הטעם דאל"ה עדיין קשה שם דתלי תניא בדלא תניא דמילתא דשמואל הוי ודאי לא תניא בין