לשון הזהב שבת רסט

יוסף תרווייהו בעינן לשון שאלה וגם לא ניתנה ליתבע א"כ מכ"ש בשבת וצ"ע ויש ליישב שנשאלה לפניהם בי"ט כדאמרינן בעלמא ולכך מייתי הגמ' הפלוגתא כאן שגם בשבת הוא וק"ל:

ברש"י בד"ה לא ניתנה ליתבע בב"ד וכו' משמע אבל בינו לבינו שרי לתבעו שישלם לו וכ"כ הר"ן בהדיא להך מ"ד ונראה שיצא להם כן דא"א אפי' בינו לבין עצמו למה אסרו לומר הלויני שלא יכתוב למה לו למיכתב כיון שאסור לו לתבעו ואם יתן לו בעצמו מה שיתן לו שקיל ע"כ שאסור לתבוע את המותר אלא ע"כ משום לתבוע בינו לבין עצמו יכתוב דא"ל משום שישכח שהוא שבת וי"ט ואסור לתבוע יכתוב דא"כ מאי שייך כאן בגמ' דא"א ניתנה לתבוע אתי למיכתב הא גם אם לא ניתנה לתבוע יכתוב כיון שישכח שהוא י"ט דאל"ה האיך יכתוב אלא ודאי דעיקר חשש שמא ישכח איסור כתיבה וכן משמע קצת לעיל גבי הלויני כמ"ש שם או לא חיישינן דמתחילתו תיכף ישכח את שבת ויכתוב וכן לעיל מתפרש בזה ודוק א"כ ודאי די בזה שלא ניתנה לתבוע ולמה אסרו הלויני אלא ע"כ דבינו לבנו שרי לתבוע ולכך אסרו בהלויני שמא יכתוב שלא ישכח לתבעו בינו לבינו וכן משמע מהא דאערים עירומי ע"כ א"ל שהוא מחמת חוב זה א"כ מכ"ש דשרי לומר לו שישלם לו וכן משמע הלשון לא ניתנה לתבוע דהיינו לא ניתנה לב"ד דאל"ה הל"ל אסור לתבוע וכ"מ בר"ן שמחמת זה כ"כ ע"ש ודוק:

אלא דלפ"ז קשה לי טובא דמאי מקשה בגמ' א"א לא ניתנה לתבוע מאי משמט הא טובא משמט שאסור לתבעו אפי' בינו לבין עצמו דמקרא מלא כתיב לא יגוש את רעהו וכו' וא"ל דלא יגוש היינו לשון נגישה וכפי' ע"י ב"ד אבל לתבעו שרי וכן קרא אשר יהי' לך את אחיך תשמט ידך היינו מלתבעו בב"ד ולנגשו שישלם לו אבל לתבעו בינו לבינו מותר דהא אפי' על אם נותן לו בעצמו משני דאסור לשקול עד שיאמר לו משמט אני ומשמע דע"ז לבד הוא דקא מתמה וצריך לימוד לאסור אבל לזה שאסור לנגשו אפי' בינו לבינו א"צ לימוד וא"כ לישני משמט מלתבעו בינו לבינו וע"ז אין להתמי' וא"צ לימוד וצע"ג אם לא שניישב בדוחק שזה שתובעו בינו לבינו מיקרי יהיב ליה ושקיל כיון שהוא שלא ע"י כפי' אף שאמר לו הוי כאלו נותן מעצמו ואף ע"ז מתמה מכלל וכו' דסתם לא יגוש הוא ע"י כפי' בב"ד אך לבתר דאייתי לימוד דאפי' אם נותן לו צריך לומר משמט אני מכ"ש שאסור לתבעו בינו לבינו ובאמת נ"מ גם לענין זה ודוחק:

אמנם ע"פ זה נ"ל לפרש דברי התוס' שכתבו וכרבה קי"ל לגבי רב יוסף ר"ל שהתוס' גורסים בגמ' רבה ודלא כהרי"ף שגורס רבא וקי"ל בכולה הש"ס הלכה כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה ויל"ד מאי בעו בזה אכן י"ל שמחמת קושיא זאת פירשו הם שאפי' בינו לבינו אסור לתבעו והוקשה להם קושיא הנ"ל א"כ למה אסרו הלויני והיו מפרשין לרב יוסף באמת אסור הלויני משום דהלל וכבר כתבו כרבנן דהלל קי"ל והוקשה להם אליבא דהילכתא למה אסור הלויני לכך כתבו דקי"ל כרבה ואסור משום שמא יכתוב ודוק:

בגמ' אר"י מקדיש אדם וכו' ופירש"י ואע"ג דתנן וכו' והוא תמוה שזה קושיות הגמ' ותירוצו בסמוך ומאי בעי רש"י בזה כאן ואם בא לפרש מאי השמיענו ר"י מה"ת לא יקדיש אלא דזה בא ללמד וא"כ ע"כ כבר ידע מזה ומאי מקשה בסמוך ולכאורה הייתי מפרש דרש"י בא ג"כ לתרץ אמאי מקשה מעיקרא נימא מסייע לי' ואח"כ ומי אמר ר"י הכי מעיקרא הו"ל לאקשוי סתירה וגם שני הקושיות סותרין זא"ז דכיון שהוא עליו קושיא ליכא סיוע כמו דאמרינן בעלמא אדמותבת לי' מרישא וכו' וכן מאי מקשה נימא מסייע ליה וסוגיא הוא בכ"מ מאי אשמועינן כיון דהוא הא איכא משנה להיפך כמו שמקשה ומי א"ר יוחנן וכדי לתרץ כל אלה כתב רש"י דודאי ר"י בא להשמיענו אע"ג וכו' עד קדושתן דוחה ר"ל אע"ג דהוי איסור שבות פסח דוחה אותו ואהא שפיר מקשה נימא מסייע לי' דממשנה אחרת דאין מקדישין אין ראי' לאסור דפסח דוחה כמו שתני הכא וא"כ מאי קמ"ל ר"י מתניתין היא ומשני הב"ע בממנה וכו' א"כ שפיר מקשה אח"כ א"כ איך אמר ר"י שמותר להקדיש הא תנן אין מקדישין דא"ל דפסח דוחה אותו הא קי"ל דכל מקום שאתה יכול לקיים שניהם אין אחד דוחה את חבירו והכא הרי יכול למנות עם אחרים ומשני כאן בחובות הקבוע וכו' ר"ל לאו משום דחי' אתינא עלה אלא שמעיקרא לא גזרו אין מקדישין אלא בחובות שאין קבוע לה זמן אבל בקבוע זמן לא גזרו תחילה ודוק אלא שיש לפקפק דהאיך ס"ד דמחמת דחי' מותר להקדיש הא קי"ל כר"ע דאפי' הזאה דהיא ג"כ שבות וכן הרכבה והבאתו אין דוחה כיון שיכול לעשותו מאתמול אמנם י"ל שההקדש הוא בגופו הוי כמו הקרבתו גם אין מדמין שבותים להדדי כמ"ש הפוסקים וגם הא פריך ליה שפיר בלא"ה:

אמנם יותר נראה ן כל אלה הקושיות ורש"י בדרך היותר קרוב והוא דקי"ל בכל דוכתא אם יש שתי סתמות המנגדין זה לזה ור"י פוסק כאחד שפיר דמי כדאמרינן בעלמא ר"י סתמא אחרינא כו' אכן אם נוכל לתרץ דלא פליגי השני סתמות ודאי יש לתרצם דלא פליגי וא"כ הכא דפריך נימא מסייע לי' ר"ל ומאי אשמועינן ר"י קשה לרש"י הלא יש סתמא אחרינא להפך וקמ"ל ר"י לפסוק כסתמא דהכא לכך כתב דודאי ידע דיש לתרצם דלא פליגי דשם מיירי בהנך שאין דוחין שבת אע"ג דקתני סתם אין מקדישין יש לתרצם שלא יפלגו וא"כ ממילא ידענא דהלכה כסתמא דהכא ומאי קמ"ל ולהכא נמי לא פריך אר"י מהתם דידע מזה שיש לתרצם וגם בלא"ה אפי' אי פליגי לק"מ כמ"ש אבל לבתר דמשני די"ל דהכא מיירי בממנה אחרים וקמ"ל ר"י דאפי' להקדיש מותר שפיר מקשה משם דכלן דקתני סתמא אין מקדישין ולא מפליג ומהכא לק"מ די"ל בממנה אחרים מה"ת לחלק שם הל"ל כסתם דהתם דאין מקדישין ומשני דאף בלא מתני' דהכא קים ליה לרב יוחנן דשם לא מיירי אלא בחובות שאין קבוע זמן ודוק:

בתוס' בד"ה דאיגלאי מילתא דחול הוי ורב יוסף לא מיירי וכו' הוקשה להם דהא ע"כ בר"ה יום ראשון חיוב לנהוג קודש מדאורייתא שמא יבאו עדים היום וא"כ שפיר יש לחוש שמא יכתוב ויש לומר שלא ניתנה