לשון הזהב שבת רסח

תמוה איך תקנו חכמים שישנה ללשון שקר שלשון שאלה הוא להחזירו בעין והוא נוטל לאכלו ולשתותו וגם גוף התירץ בגמ' הוא תמוה כיון שישכח שהוא שבת יסבור שדרך חול אומר לו בלשון שאלה ולא קפיד אמנם ע"פ פי' רש"י דסתם שאלה הוא תיכף יש לפרש פי' נכון דאע"ג דלרש"י נמי הוי טעמא דשאלה דזמנו מיד משום דהדרא בעינא הכא מה שתקנו חכמים לומר בלשון שאלה היינו אף לענין דינא דיאמר אף שאני נוטל לאכלו ולשתותו ולשלם אחר וא"כ בחול כה"ג הוי זמנו ל' יום אני נוטלו בתורת שאלה לשלם תיכף וכ"כ הר"ן וא"כ ממילא אף שיסבור שהוא חול או יסבור שכתיבה מותרת לא אתי למיכתב כיון שהוא לשלם מיד משא"כ בחול אפשר אף אם אמר לו השאילני צריך להמתין ל' יום דכיון שנוטלו לאכלו הוי לי' הלואה דדרך טעות אמרו לו וא"ל א"כ עדיין איכא למיחש שיסבור שהוא חול ודרך טעות אומר לו ואתי למיכתב י"ל שתיקנו לאמרו בפירוש בתורת שאלה או שלא יאמר שנטלו לאכלו רק שאלה ממש או אפשר דלא חיישינן לשכחת שבת דא"כ מאי מועיל תיקון אלא לשכחת איסור כתיבה או אפשר לגי' מהרש"ל גם בחול אם אומר השאילני צריך לשלם מיד ולא אתי למיכתב ועפ"ז פירש"י יותר מרווח ולכן פסקו כן הרי"ף והרמב"ם והש"ע ודוק:

וגם נ"ל הוכחה מוכרחת לדעתי לדין הרמב"ם ורש"י דסתם שאלה תיכף והכא בשבת תקנו לומר לשון שאלה ולשלם מיד כנ"ל ע"פ דמקשה בגמ' לקמן בשבת הוא דאסור הא בחול שרי מתניתן דלא כהלל וקשה מאי מקשה מדיוק יקשה על שבת גופא אם אמר השאילני שרי הא להלל אסור דהא לריבית ודאי לא מהני היכרא וכיון דג"כ לא הדרא בעינא שנוטלו לאכלו ולשתותו וזמנו ל' יום הוי ריבית אלא ודאי כמ"ש לפירש"י והרמב"ם דנוטלו בלשון שאלה ולשלם מיד כמו שאלה בהא אף הלל מודה דלא חיישינן לשמא יוקרו כיון שנוטלו לשלם תיכף כמו כל שאלה ודוק:

ע"ב בגמ' הא באתרא דקיץ דמי' פירש"י שאם יוקירו יתן דמיהן ע"כ ודאי בככרות היינו יכולין לפרש דקיץ דמיו היינו ככר של נחתום שתמיד דמיו קצובים אלא בעת היוקר הוא הככר קטן וכמו שלוה לעצמו ככר שהוא בדמים אלו כן ישלם לו ככר בדמים אלו שפירש"י הוא דחוק קצת דסתם אם אינו עושה דמים לוה ככר לשלם ככר אלא שהוצרך רש"י לפרש כן דהא קושיא זו היא גם בכדי יין ושם לא שייך זה דהא המדה שוה רק הזול והיוקר הוא במעות מאי מהני קיץ דמו אלא ע"כ שלא ישלם רק דמיהן ודוק:

אמנם ע"פ פסק של הרמב"ם יש לפרש גם שם כן שפסק היכא שיצא השער מותר ללות סאה אף לשלם סאה וא"כ גם ברישא מיירי דקיץ דמי' דהיינו יצא השער מותר ללות אפי' סאה בסאה ואפשר שגם מזה יצא להרמב"ם דין זה וא"כ אין צריך לפירש"י שיתן לו דמים לכשיוקרו דאפי' אם נותן לו ככר נמי שרי אם קיץ דמי' ואפשר שרש"י לא סבירא ליה כן ואע"ג דיצא השער פוסקין היינו מעות דהוי מקח אבל סאה בסאה דהוי הלואה אסור אם לא שישלם דמים אם יוקרו וע"ש ודוק וכ"מ הלשון עד שיעשנו דמים ודוק:

ואין להקשות לפי מאי דס"ד דלא קיץ דמי' מאי אמר מתניתין דלא כהלל משמע לרבנן ניחא הא גם לרבנן קשיא רישא דהא רבנן לא שרי אלא בככר שהוא דבר מועט אין מקפידין כמ"ש רש"י שם אבל רישא בכדי יין ושמן הוי כמו סאה בסאה ואסור לכ"ע אם לא קיץ די"ל דאף כדי יין ושמן מה שלוין א' מחבירו לצורך סעודה מיקרי דבר מועט שאין דרך להקפיד ושרי לרבנן וכן משמע הלשון שם של רבנן שאמרו לוין סתם ופורעין סתם ומשמע דלאו דוקא ככר אלא כל שדרך ללוות שכנים וכ"מ לקמן גבי בני חבורה המקפידין ע"ש ודוק:

אמנם אי קשיא הא קשיא דמקשה על סיפא לימא מתני' דלא כהלל למה לא מקשה ארישא ונ"ל דארישא לא היה יכול להקשות דה"א דבאמת הלויני אף בחול אסור והא דתני בשבת היינו שבא להשמיענו דשאלה מותר דס"ד דאסור כמו מקח וממכר דגזרו בו שמא יכתוב קמ"ל דשאלה מותר ומטעם שכתבנו וממילא צריך למיתני שצריך לומר לשון שאלה ולא לשון הלואה דאז אף בחול אסור ומכ"ש דאית בי' תרי איסורי אבל בסיפא דתני גם ככרות דקשה למה לי סיפא השתא כדי יין דחשיב טפי לא חיישינן בשאלה דילמא אתי למיכתב מכ"ש ככרות שהוא דבר מועט אלא ע"כ דאשמועינן דאפי' ככרות אסור בהלואה דאף שהוא דבר מועט גזרינן בהלויני וא"כ שפיר מקשה הא אף בחול אסור ודוק:

וע"פ דברים האלו שכתבנו נ"ל לפרש דברי התו' שכתבו בד"ה וכן הי' הילל וכו' כרבנן קי"ל שהוא תמוה מאי בעי בזה ומאי שייך כאן הלא הוא גמ' מפורשת באיזהו נשך דהלכה כרבנן אלא שבאו לתרץ קושי' חמורה לפי סוגיא שבכאן מאי מקשה לעיל רבא בר רב חנן לאביי מ"ש השאילני וכו' דילמא באמת מש"ה אסור הלויני משום דהלל והא דנקטו כאן משום שואל כמ"ש וא"ת דסמך עצמו אסיפא דככר דע"כ איירי בקיץ וא"כ אף להלל אין חילוק או כמ"ש רש"י או כרמב"ם עדיין לא קשה דאפ"ה בשבת אסור ולא מהני קיץ שהרי הטעם דיצא השער מותר להרמב"ם כיון שיכול לקנות בשוק הוי כיש לו וביש לו מותר להלוות סאה בסאה ובשבת אסור לקנות בשוק לכך אסור דהוי כאין לו עכשיו ויהא לו לאחר זמן דאמרינן שם דאסור בא"נ ואף לפירש"י שפי' כיון דקיץ אם יוקרו יתן דמים וא"כ הוי לי' כקונה לשלם דמים אסור כמו מקח ומאי מקשה לכך כתבו תוס' דקי"ל כרבנן ולא רצה לפרש המשנה אליבא דהלל לבד ומקשה אליבא דהילכתא ודוק:

בגמ' איתמר הלוואת י"ט כו' לא ידענא אמאי נקט י"ט ולא שבת ולכאורה יש לפרש דדוקא בהלואה סבר רב יוסף לא ניתנה לתבוע שמא יכתוב אבל לא בשאלה וכדנקט בלשונו הלואת ובשבת בלא"ה אסור לומר הלויני אבל בי"ט דקיל מותר לומר הלויני רק תקנו שאם יאמר הלויני לא ניתנה ליתבע לרבה ולרב יוסף ולרבה אף ניתנה ליתבע ואפ"ה שרי לומר הלויני וכן לא מצינו בשום מקום בגמ' ופוסקים איסור דהלויני בי"ט אמנם משמע בגמ' דדין אחד להם מדמייתי משבת שאם אינו מאמינו מיירי בשבת וגם לקמן אמר משום לוין ופורעין בי"ט משמע שהוא איסור הלויני כמו שפירש"י ותוס' שם וגם כאן פירשו תוס' אע"פ שמזכיר לשון שאלה משמע לרב