לשון הזהב שבת רסז

בגרוגרת וכה"ג אמרינן בל תשחית דגופא עדיף אבל עירוב שמניח פת ומסתמא יש לו גם בביתו פת וא"כ אסור לשבר לאכלו וא"כ אינו עומד לשבר כמ"ש מהרש"ל והוי סעודה שאינו ראוי' ואפשר שזה ג"כ כוונת המהרש"א במ"ש לצורך אכילה היינו לאכול דבר שאין לו במקום אחר ואם זה כוונתו שניהם לדבר אחד נתכוונו וק"ל:

בתוס' בד"ה מתיר מפקיע וחותך וכו' עד אבל פותחת של עץ וכו' עיין מהרש"א שהקשה ותירץ בדוחק ולא ידענא מאי קשיא לי' שתוס' לא כתבו כן אלא אחותמת שבכלים שנשנה במקום אחר אבל הכא מיירי בחותלת שהם סלים מגודלים כמו שפירש"י ובודאי יכול להתירם ביד או בכלי כמו שכתב רש"י כאן והוי ודאי כמו קטיר במיתנא ומקשה שפיר וק"ל:

ע"ב בתוס' בד"ה משום מרזב פי' הרב פור"ת וכו' עד שאין עושה בו שום מעשה לא גזרינן והא שלא תירצו כן על פי' הרב פור"ת משום דלפירושו גזרינן שלא יבא ליתן מרזב על גגו היינו נמי מרזב מתוקן דזה לא גזרינן שיעשה מרזב לגגו שיבנה בנין גמור אלא שיניח מרזב מתוקן על גגו וא"כ ג"כ אינו עושה בו שם מעשה וגם בגובתה שייכא גזירה זו אבל לפי' גזירה שיעשה מרזב קטן לחביות וק"ל:

בתוס' בד"ה מי שנשרו כליו בדרך וכו' עד ולא כפי' הקונטרס לעיל פ' במה אשה וכו' לכאו' משמע שתוס' מקשין על רש"י שדבריו סותרין זא"ז מ"ש בכאן בעצמו למ"ש שם והביאו ראי' שדבריו שבכאן נכונים ודבריו דלשם נסתרו מכאן ומהגמ' אמנם כד דייקת אין שום סתירה וקושיא אדלשם ששם פי' רש"י אברייתא דשוטחן בחמה ולא קתני שם כלל מי שנשכו רק שרש"י פי' למה שוטחן ופי' שנשרו במי גשמים מה שיותר שכיח ואף אם תני שם מי שנשרו כליו שוטחן יש נמי לפרש כן במידי דשכיח אבל הכא הא תני מהלך בהן ואינו חושש ואי במי גשמים פשיטא אטו כל שילך בגשמים יפשוט בגדיו אח"כ וגם מה ה"א שיחוש שיחשדהו גם בהילוכו בהן שכבסן הא גשמים מוכיחן וכל העולם בגדיהם רטובין לכך ע"כ צ"ל שנפלו והי' ס"ד שגם בהילוך יחשדהו שכבסן מאחר שניכר שהיו במים קמ"ל דלא וא"ש רש"י כאן והגמ' דלשם וק"ל:

דף קמז ע"א בגמ' המנער טליתו פירש"י מן העפר ועיין בתוס' שפיר"ח מן הטל והביא ראי' מכומתא דרב יוסף ואני אומר אדרבא ראיות רש"י יותר קרובה מרבנן דרב יהודא וכי ס"ד שהיו יושבין במקום טל ומסתמא הוי מנפצי גלימייהו אחר עמידתם מפירקא שהיו יושבין ע"ג קרקע כמו שפירש"י לעיל גבי בי סדיא דרב ומכומתא דרב יוסף לא קשיא לרש"י דודאי גם בטל הוי מלבן ומ"ש תוס' אין נראה שיהא שייך ליבון בעפר תמה אני הלא גמ' מפורשת לעיל דף ק"מ ע"א כסכוסי כתניתא וסודרא אי לאולודי חיורא קמיכוין אסור ושמא היו מפרשים שזה דוקא לענין איסור ולא לחיוב חטאת איני יודע מנין להם הלא באבות מלאכות תני המלבן ולא תני במים הגע בעצמך דאם לבנו בנתר וחול או בז' סמנין שמעבירין אטו לא יהא חייב הלא סתמא קתני ולא מצינו חומרא במים אלא ששרייתו זה כיבוסו אבל המלבן ממש נראה ודאי דאין חילוק וק"ל:

במשנה הרוחץ במי מערה וכו' ונסתפג וכו' לא יביאם בידו כן הוא בכל הספרים שלפנינו ומשמע שהוא חדא מילתא והוא תמוה חדא דהרוחץ אוקימנא בגמ' כר"ש והך דלא יביאם הוא דלא כר"ש ואיך שייך סתירה בחדא מילתא וגם הך דלא יביאם אמר בגמ' דבבן חכינאי מתני לה והך דהרוחץ הוא סתם משנה מדקאמר בגמ' מני ר"ש היא ואי בן חכינאי תני לה האיך שייך מני הל"ל כמאן ס"ל לכן מה מאד ישר בעיני גירסת הרי"ף והרא"ש שגורסין הרוחץ במי מערה וכו' מסתפג וכו' ולא יביאם בידו וכו' ולפ"ז הם שני בבות רישא קמ"ל דינא דהרוחץ וגם שמותר להסתפג ולא חיישינן לסחיטה וסיפא תני דינא דלא יביאם בידו וא"ש הכל והא דלא מקשה הגמ' רישא ר"ש וסיפא רבנן הלא אינו סתם משנה הסיפא אלא בן חכינאי תני לה וק"ל:

בגמ' קתני מי מערה דומיא וכו' הא דמדייק כן משום דאי מיירי בצונן הוי מצי לאוקמא נמי כרב יהודא וממי טבריא לא ק"מ דהא בהו מותר אף רחיצה לכתחילה כמ"ש התוס' והרא"ש ולא קאי עלייהו כלל הרוחץ ולא קתני מי טבריא אלא לגלוי על מי מערה או שמותר להסתפג וק"ל:

סליק פרק חבית שואל פרק שלשה ועשרים דף קמח ע"א בגמ' הלויני אתי למכתב פירש"י משום שהוא לל' יום וכ"כ הרי"ף ועיין בתוס' שהקשו עליו אמנם מתרצין גם פירושו וכן במנחות כתבו סתם כפירש"י אמנם מה שפי' התו' דסתם שאלה ג"כ ל' יום רק דלא אתי למיכתב משום דהדרא בעינא אין לו פירוש ומ"ש דמדכר דכיר ג"כ אין לו פי' כיון דהוא לזמן מרובה כמו הלוואה למה לא ישכח כמו הלואה והי' נראה לי לומר דה"פ דאע"ג דזמנו ל' יום שאינו יכול לתבוע קודם אבל כיון דהדרא בעינא אין דרך השואל להשהותו כ"כ דלמה ישהא בשלמא הלואה הוא צריך זמן להמציא מעות אחרים או חפץ אחר משא"כ כשמחזירו בעין ואפשר שזה ג"כ כוונת הר"ן אמנם לפ"ז יוקשה מה התחילו להקשות על רש"י דילמא גם רש"י סובר דסתם שאלה ג"כ ל' יום שהרי רש"י לא כתב כלום בשאלה אלא בהלואה ושמא ג"כ מטעם זה שרי בהלוואה אלא ודאי דזה אינו כיון דדרך שאלה להחזירו תכף למה יהא סתמו לשלשים יום דסתם השאילו כפי הדרך והנהוג וזה טעם הפוסקים דסתם שאלה תכף דכיון דהדרא בעינו אין דרך להשהותו וכנ"ל וא"כ צריך טעם לדברי התוס' למה נאמר דכיון דהדרא בעיני' לא אתי למיכתב וכן מ"ש הר"ן דמידכר דכיר צריך פי' וצ"ל דבאמת גוף השאלה והלואה אין דרך לשכוח אלא שבהלואה דרך ליכתב משום פרטי' דהיינו כמה הי' ומה גדול הי' ומה ערכה כדי שישלם לו כמוהו ולא פחות אבל שאלה דהדרא בעינה לא שייך זה ודוק:

בתוס' בד"ה שואל אדם וכו' בא"ד ואע"ג דכי שאיל מיני' כדי יין וכו' עד ומ"מ וכו' עד לא אתי למיכתב ר"ל שבזה שמשנה הלשון יהא לו היכר ויזכור שהוא שבת ולא אתי למיכתב אמנם הוא דחוק מאד וגם