לשון הזהב שבת רסג

ברש"י בד"ה וא"א וכו' דקס"ד אפי' סוחט לתוך הקדירה לכאורה תמוה דלעיל גבי חלב כתב רש"י הוכחה דמיירי אפי' לקדירה מדלא קמפליג וכאן כ' סתם קס"ד בלא הוכחה וגם באמת לא משני דמיירי לקערה והיינו מחמת הוכחה דרש"י וכאן משני כן אמנם כד דייקת לק"מ דבשלמא התם תני החלב טמא פריך שפיר מדקפסיק ותני טמא ולא מפליג משמע דאין חילוק אבל הכא הא מקשה מרישא דתני טהור וזה שפיר תני דבין לקערה ובין לקדירה אלא דהדיוק הוא הא יותר מכביצה טמא שפיר י"ל דכביצה מכוונת תמיד טהור אבל יותר מכביצה זימנין טמא כגון לקערה וק"ל:

והא דלא מקשה מן הסיפא דתני בי' בהדיא יותר מכביצה טמא ולא יצטרך לדיוק וגם התירץ לא שייך דהא תני בהדיא טמא ולא מפליג י"ל דעל המקשן לא קשה כמ"ש התוס' בעלמא דדרך לדייק מן רישא אע"ג דתני סיפא בהדיא ועל התרצן לא קשה די"ל אגב דתני רישא סתמא תני נמי סיפא סתם ולא מפליג וק"ל:

בגמ' אמר רב פפא דכ"ע משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא כן הוא הגירסא שלפנינו וכ"כ רש"י ה"ג וכ"כ התוס' שא"א לגרוס הפך וצ"ל מאי משני אשמואל דמקשה לימא שדינו הוא כתנאי ולא אליבא דכ"ע ומשני דאין סובר כשום תנא א"כ קשה יותר שמואל כמאן ונראה לפרש דקושיתו הוא לימא כתנאי וא"כ מה לו לומר הדין מעצמו הוי ליה למימר הלכה כת"ק ומשני די"ל דכ"ע לא סברי כן וא"כ אי הוי הלכה כת"ק לא הוי ידעינן זה הדין קמ"ל דאינו כן אלא דפליגי במשקה הבא לאוכל והלכה כת"ק וכן צריך לפרש גם על מה שאמר רב הונא ברי' דר"י היינו אי לא אשמועינן שמואל אבל לבתר דאשמועינן שמואל דמשקה הבא לאוכל כאוכל הוא שוב לא שייך למימר דפליגי במשקה העומד לאיבוד או לצחצחו פליגי דהשתא הבא לאוכל לאו משקה הוא מכ"ש העומד לאיבוד או לצחצחו דלאו משקה כמ"ש התוס' וכ"מ ברש"י דמש"ה גרס לאו אוכל:

אמנם הוא דוחק שיהא שקלא וטריא דרב פפא ור"ה ברי' דר"י שלא אליבא דאמת ויותר נראה דלגירסת רש"י ותוס' באמת אין הלכה כשמואל ורב וכמו שהביאו תוס' לקמן בשם ר"ח משום דרב יוחנן פליג אע"ג דתוס' פליגי אר"ח וכ"מ ברש"י דרב יוחנן לא פליג י"ל דאפ"ה אין הלכה כמותם משום דרב פפא ורב הונא ברי' דר"י לא סברי כוותייהו דאינהו הם בתראי אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והנמשכים אחרי' כולהו פסקו כרב ושמואל ולכך באמת גורסים כלם בגמ' דכ"ע משקה הבא לאוכל כאוכל דמי ע"ש ברי"ף ורא"ש שגורסין כן בפי' וצ"ל דלא חיישו לקושית התוס' ורש"י שאין תלוי זה בזה די"ל אע"ג דאם בא לאוכל ואוכל הוי אוכל ולא משקה אבל אם הולך לאיבוד או לצחצחו הוי משקה דהא סתמא נמי הוי משקה אפי' לקערה שיש סברא לומר שיאכלו אח"כ ואפי' אכלו אח"כ כבר הוי משקה ה"נ כן ודוק:

בגמ' מיתיבי' סוחטין כבשים וכו' עד וזיתים וענבים וכו' לכאורה הא דמייתי זיתים וענבים הוא מיותר וכן בתירץ מפרש גם סיפא דזיתים וענבים שהוא למותר דהא לא מקשה ומשני אלא מרישא אבל כד דייקת עיקר קושיא ופרוקא הוא מסיפא דודאי ידע המקשה שי"ל דמיירי לגופן דסתם כבשין סוחטין לגופן אלא דקשה דאמאי נקט בסיפא זיתים וענבים לא יסחוט והתם ודאי הוא למימיהן מדנקט חייב חטאת וגם סתם זיתים וענבים הם למימיהן וא"כ גבי לא יסחוט הוי לי' לפלוגי בדידי' בד"א בגופן אבל למימיהן לא יסחוט אף דלא מצי למיתני חייב חטאת עכ"פ בלא יסחוט הוי ליה לפלוגי בדידיה ולמיתני חייב חטאת בזו"ע ולרב יוחנן אף בחיוב חטאת הוי לי' לפלוגי בדידי' אלא ע"כ דאפי' למימיהן מותר בכבשין שפיר מקשה וע"ז משני לרב דה"ק כבשין לגופן מותר משום דלמימיהן פטור אבל אסור לא שייך למיגזר גופן אטו מימיהן גם שלקות אטו חיין כיון דשם גופא אינו אלא איסור אבל גבי זיתים וענבים לא יסחוט ר"ל לגופן או שלקותן לא יסחוט לכתחילה ואם סחט חיין למימיהן חייב חטאת לכך גזרינן לאסור בשלקות ובלגופן ובזה מתורץ הבריי' דנקט לא יסחוט שהוא מיותר לא הל"ל אלא חייב חטאת אבל לפי מ"ש בפי' התירוץ מתפרש היטב כנ"ל ובזה מתפרש היטב מה שלא קאמר חסורי מחסרא דהא מזה שום רמז מה שמוסף בהברייתא ולפמ"ש מדיוק בהברייתא היטב מדקתני בסיפא שני מיני סחיטה בזו"ע בא' לא יסחוט ובא' חייב חטאת ש"מ שגם ברישא יש שני מינים בא' מותר ובא' אסור ונקט סיפא נגד רישא מה ששם מותר הכא אסור ומה ששם פטור הכא חייב והיינו ודאי ע"כ דסוחטין היינו כדרכן חיין ולגופן והדיוק הא למימיהן אסור ורב יוחנן משני נעשה ר"ל דהך לא יסחוט קאי גם אכבשין ומימיהן ובגופן לא גזר ומשום דקתני ברישא מותר לא שייך בסיפא חייב כדאמרינן לעיל לכך קתני לא יסחוט ואם סחט נעשה או אפשר בזו"ע אף לר"י גזר לגופן ותני לא יסחוט לגופן ודוק:

בתוס' בד"ה כביצה מכוונת טהור פי' בקו' וכו' עד ומה שהקשה ר"ת וכו' ע"ש במהרש"ל ומהרש"א ממ"ש רש"י אע"פ שהוא טמא וכו' אין ראי' שרש"י סובר שמקבל טומאה בכל שהוא די"ל שהוא נטמא מעת שנגע בהם הזב קודם סחיטה שהי' כביצה ולמ"ד מפקד פקידי מיירי אף בענבים שהוכשרו והא דפריך במאי איתכשר היינו המשקה שנעשה אוכל והא שכתב רש"י והוכיח שמשקה מקבל טומאה בכל שהוא אין ראי' לאוכל אלא שהתו' סמכו עצמם שרש"י כ"כ בפסחים מפורש שמקבל טומאה בכל שהוא ולמה לן לדחוקי נפשין שרש"י כ"כ לחד מ"ד וגם דוקא בענבים שהוכשרו כיון דאליבא דרש"י אף בלא הוכשרו האוכל טמא רק שאינו מטמא אחרים בכל שהוא כתבו כן וכ"כ התוס' בכל מקום בשם רש"י ודוק:

בא"ד אבל למ"ד מבלע בליעי וכו' עיין במהרש"ל שהגי' להוסיף תירץ הגמ' דלשם ולענ"ד נראה אף שכוונת התוס' כמ"ש הוא להקשות לפי תירץ הגמ' אין צורך להגי' כי סמכו עצמם על המסקנא דלשם ומה צורך להם לפלפל בדבר שכבר הקשה הגמ' ותירץ וכן קושית הגמ' במאי איתכשר ע"כ סמך אתירוצא לשם דאל"כ מאי פריך דילמא ענבים כבר הוכשרו ומבלע בליעי ומהני ההכשר להיוצא אלא ע"כ כמ"ש לעיל דסמך אלשם דלמ"ד מבלע בליעי ע"כ מיירי בענבים שלא הוכשרו כמ"ש לע"ל וא"כ גם התוס' קיצרו במובן ע"פ הגמ' דלשם דלא ניחא