לשון הזהב שבת כו

ולא פסקן ונ"ל אריכות לשונו של עולא הוקשה לו שהל"ל הוי ר"ה ותו לא למה אמר וזרק ונח וכו' וביותר דה"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפי' לקולא הוי ר"ה ומותר לטלטל ממנו לר"ה וכן להיפך כמו בגומא לקמן אלא ע"כ דקמ"ל בנח דהוי הנחה אף בפחות מד' וגם לא הי' יכול להשמיענו לקולא דכיון דאין רחב ד' בלא"ה מותר לטלטל והוי עיקר רבותא לחיוב משא"כ בגומא לקמן לפי מאי דבעי למימר מיירי ברחב ד' והוא פחות מי' והוי רבותא לקולא דמזה עיקר הוכחתו ודוק:

בתוס' בד"ה רחבה ששה פטור שהכוורת עצמה וכו' עד והא דפשיטא לי' לר"י וכו' ר"ל דבלא זה התירץ ודאי רצו לפרש דמש"ה פשיטא לי' דיותר מסתבר שאינו חייב אם אינו מחיצה י' מעיקרא דבעינן שיזרוק לתוך רה"י והיינו שיהא שם קודם רה"י משא"כ אם הי' מעיקרא רה"י אע"ג דלבתר הנחה נסתלק י"ל דחייב דהא זרק לרה"י מה בכך שאינו לאחר כן רה"י אלא דלפ"ז הקשו קושייתם אאביי כיון דאית ליה אפי' היכא שהי' רה"י קודם ונסתלק הוא פטור אלמא כיון דלא הוי רה"י בתר הנחה לא מיקרי זורק לרה"י מכ"ש היכא דלא הוי מעיקרא רה"י דלא מיקרי זורק לרה"י לפי מ"ש וא"כ הכא ליחייב כיון דלא מיקרי זורק לרה"י ואהא הוצרכו לתרץ דהתם לא הוי טעמא עיקר משום דבעינן מעיקרא או סוף דלא תלי' בהכא דתמיד מיקרי זורק לרה"י אלא דבעינן שלא יהא אתיא בהדי הדדי וכל היכא דאתי בהדדי הן חיוב או פטור לא מיקרי לא עקירה ולא הנחה לכך הכא נמי פטור דעשי' דהכא הוי כמו סילוק דהתם כיון דהנחה והפטור אתי בהדדי לא הוי הנחה כמו סילוק דהתם וא"כ יוקשה שפיר לפ"ז למה פשיטא לו יותר בעשי' דלא חייב מבסילוק כיון דאתי בתרווייהו בהדדי זהו תורף פשט דבריהם ברור בלי פיקפוק ודוק:

בתוס' בד"ה ז' ומחצה פטור וכו' עד אבל אינו רחב ד' וכו' לכאורה הוא קושיא חזקה ארש"י דרש"י כ"כ בעצמו בדף שלאח"ז בשמעתא דאסקופה בד"ה באסקופת בית ז"ל דהל"מ דאמרינן גוד ולבוד וד"ע במקום ד' אכן נ"ל דלק"מ דהכא פי' רש"י אאינה רחבה ששה קאי אבל באמת רחבה ד' עגולות והוי שפיר חלל ד' לענין לבוד דרה"י לא הוי אלא במרובע דלכל שביתת שבת בעינן מרובע כדדרשינן בעירובין דף נ"א כזה יהו כל שובתי שבת אבל בכל דוכתי לא בעינן מרובע ולבוד גמירא אכל דוכתי א"כ ודאי אף בעגולות אמרינן לבוד וא"כ פירש"י יותר נכון דלפי' התו' הוא דחוק מאד מה שחייב בז' ומשהו ודוק:

ע"ב לימא תיהוי תיובתא דרבא וכו' עד התם לא נח הכא נח ועיין ברש"י מה שפי' בדרך עליו ובתוס' מה שהקשה על פירש"י מהך דעירובין ובאמת הוא תמוה מאד על רש"י אף שרש"י דחק שם לתרץ דמשמע אף שעמד למעלה מי' הוא דוחק גדול וביותר קשה על הרמב"ם שפסק כרבא ופירש ג"כ כרש"י ושם בהוציא חוץ לד"א לא כתב שעמד למעלה מי' וביותר תימה גדולה על הרמב"ם שפסק כרבא ושם פסק אם הוציא חוץ לד"א הוא פטור ובגמ' שם לשתי הלשונות מוכח להדיא שדמו להדדי ומתוך זה רצה המ"מ להגי' חייב במקום פטור אמנם כתב בעצמו שמוכח מלשונו שהוא פוטר מדכתב מפני שהוא ברשות אחר ע"ש והניח בצ"ע וגם גוף הטעם אין לו פירוש גם תמוה מאד שלפי פשוטו שמתרץ הכא נח היינו שמיירי שעשה הנחה אצלו והרמב"ם פוסק להך ברייתא שאם נטל ונתן להדיא פטור משמע אע"ג שלא הניח וגם בלא"ה הוא תימה למה יפטר בלא הניח במ"פ הלא פוסק הרמב"ם להדיא כרבנן דב"ע וגם לשון הברייתא קצת משמע כן בלא הניח וגם התירץ לפי פשוטו הל"ל הב"ע בדנח ונלע"ד לתרץ הכל ע"פ מ"ש התוס' לעיל בהך דבעי רב מרבי הטעינו חבירו וכו' דגם בהטעינו על ידו כשידו והוא ברשות אחת עם גופו הוי הנחת גופו עם ידו כהנחת לכן כתבו התוס' וכן פסק הרמב"ם להדיא דבמשנה כשנטל מתוך יד בע"ה והוציא אע"ג שלא הניח ע"ג קרקע חייב דמיד כשהביא ידו עם החפץ לרשות שהוא שם הוי כמונח כיון שגופו נח ברשות זה הוי כהנחת חפץ אבל כשידו הוא ברשות אחר שאינו גופו לא הוי הנחה דלענין זה בתר גופו גריר דלא ליהוי הנחה ברשות שהיד שם ולענין זה לא אמרינן בתר גופו גריר דליהוי כמונח ברשות שהגוף שם כיון שהוא היד ברשות אחר ואמר שם אביי מה שתעשה וכו' משמע שם להדיא דמש"ה כשהיד היא ברשות אחר הוי מ"פ מקום פטור כגון אם הניח אחר על ידו זה הוא פטור אלא דלגבי' דידיה לא הוי כמ"פ דאם הוציא יד מבע"ה דליפטר כיון דלא נח על ידו רק נטלו מיד בע"ה לחוץ ודוק שם שגם לדברי רש"י וכל מה שכתבתי הוא מוכרח שם וכ"פ הרמב"ם בכל עיין בו ובזה א"ש דין הבריי' שפסק הרמב"ם דאם נטל ונתן פטור אפילו לא עביד הנחה דמיד שהגיע ידו למקום פטור שגופו עומד שם הוי כמונח כמו במשנה אע"ג דידו לא נח כיון שגופו נח שם הוי הנחת גופו כהנחת חפץ וע"ז מקשה הגמ' ארבא שמחייב בהעבירו דרך למעלה מי' כפי' רש"י ורמב"ם דס"ד דמיירי ג"כ שהוא עומד במקום אחד בר"ה והעביר רק החפץ ד' אמות דרך למעלה מי' וא"כ ה"נ נימא כשהגיע בידו נגד גופו הוי כמונח במקום פטור למעלה מי' כמו בברייתא אע"ג דגופו עומד בר"ה ואז לא הוי כמונח כשידו ברשות אחר כמ"ש היינו כשידו ברשות החיוב אינו כמונח לחייב עליו דלענין זה בתר גופו גריר והוי רק מ"פ משום הכי לא הוי כמונח לחייב אבל הכא שידו במ"פ ג"כ ודאי הוי כמונח במ"פ כיון דעקר במקום חיוב בר"ה ועבר נגד גופו במ"פ והניח במקום חיוב נמי ליפטר כמו בברייתא ומשני התם לא נח ר"ל דמעביר לא נח דהיינו שרבא מיירי שהלך עם החפץ לכך לא הוי כמונח דהא גם גופו לא נח דנימא בי' הנחת גופו כהנחת חפץ אבל הכא בברייתא נח גופו במ"פ לכך הוי כהנחת חפץ ופטור אבל באמת אם הי' עומד במקום א' והעביר דרך עליו למעלה מי' הוא פטור ולפ"ז מתורץ ג"כ הגמ' דעירובין דהגמרא נמי הי' סובר כמו מקשה דהכא דרבא מיירי אפי' עמד במקום אחד אפ"ה חייב ושפיר הקשה או סייע מהתם דהתם נמי ממש דומה לדין זה כפי פירש"י והרמב"ם דהתם נמי כיון שידו ברשות אחר וגופו ברשות אחר הוי ידו מקום פטור וכמ"ש למעלה א"כ עקר במקום חיוב והעביר בידו שהוא מ"פ והניח במקום חיוב ומש"ה פטר