לשון הזהב שבת רנט

ורמב"ם והם נכוחים ומוכרחים בשני המקומות והוא שרמב"ם כתב שם שגרעינין שאינם ראוין לבהמה אסור לטלטלן וזריק להו בלישני' אחורי מטה וכ' עליו ה"ה שהוציא כן מסוגיא דהכא וכמסקנא והנך רואה שאינו מפרש הסוגיא דמיירי בגרעינין הראוין למאכל בהמה כמו שמפרשין התוס' דא"כ קשה ק' התוס' דהא שמואל כר"ש ס"ל ותי' התוס' דחוק שיהא כל הסוגיא משום אדם חשוב וגם היכא קאמר סתם דפרסייתא אסור דמשמע מן הדין הא קי"ל כר"ש וגם תמוה מאד מאי שייך הסוגיא דגרעינין כאן וגם הוא מעשה לסתור דברי עצמו דהא אסיק הכא ב"ה כר"ש כדי שלא תיקשי הילכתא אהילכתא ואסיק אחריו דסיפא דמתני' אתיא כר"ש ג"כ ושרי בשער של אפונין והביא תיכף סתם דין להיפך דפרסייתא אסור אע"פ שהוא מאכל בהמה אלא ודאי דמיירי בגרעינין הקשים שאינם ראוים למאכל בהמה ושייך היטב דוקא פה כיון שאמר פה במסקנא דסיפא דשער של אפונין אתיא כר"ש ואפ"ה תני במתניתין מפני שהוא מאכל בהמה אלמא בדבר שאין מ"ב מודה ר"ש דאסור ודלא כס"ד כמ"ש לעיל וכפירש"י במשנה א"כ שפיר שייך השתא דאע"ג דקי"ל כר"ש אפ"ה פרסייתא אסור כיון שאין ראוין לבהמה ושפיר כתב רש"י דארמייתא שרי משום שהיו ראוין לבהמה עם אמייהו אע"ג דלא חזו לאדם שרי דהא לר"ש קיימינן ואפשר גם עכשיו ראוין לבהמה אגב אמייהו שאין האוכל נפרד מהם כמ"ש רש"י בפ' במה מדליקין או אפשר דאף שאין ראוין עכשיו כיון דביה"ש קיימא לבהמה אין מוקצה לחצי שבת וכן משמע קצת ריש פ' כל הכלים משא"כ בשער של אפונין אם לא היו מ"ב אסור אף לר"ש כיון דביה"ש לא חזו לבהמה משום שהוא מחובר למאכל אדם ולא לאדם שאין אוכל השער וגם עכשיו אין ראוי לבהמה אסור אף לר"ש וזה טעם פרסייתא דאסור אף לר"ש משא"כ בפ' במה מדליקין דקאמר פרסייתא אסור רק לר"י ולר"ש שרי ע"ש שרצה לפשוט מזה דרב כר"ש ס"ל מדשרי פרסייתא ותירץ דכר"י ס"ל ושרי רק בארמייתא והיינו ודאי משום דשם מיירי בגרעינין שהם מאכל בהמה דאל"ה אף לר"ש אסור כדמשמע הכא וגם קאמר בהדיא ושדא קשייתא לחיותא הוצרך רש"י לפרש בארמייתא דשרי אפי' לר' יהודא שהם ראוין לאדם עדיין דאי משום בהמה אסור לר"י בשער של אפונין אע"ג די"ל דביה"ש נמי קיימא לבהמה כמ"ש רש"י הכא ודאי הם ראוין גם לאדם ולר"י מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה וא"א לומר שם שאין ראוין כלל לאדם דהא אמר רב אכל תמרי ומוקי בארמייתא וכן גבי פרסייתא אף שראוין לבהמה כיון שאין ראוין לאדם אסור שם דהא לר"י קיימא שם משא"כ הכא הוצרך לפרש שאין ראוין לבהמה ורש"י והרמב"ם בשיטה חדא אזלו ומוכרחין לדידהו לא קשה ממילא ק' התו' ושאר ק' שכתבתי וא"ל למה לנו להאריך נימא כפשוטו דרש"י לא פי' שם כמ"ש כאן דארמייתא אין ראוין לאדם דהא אמר שם רב אכל תמרי ושדא קשייתא כנ"ל ז"א חדא למה לא פי' כאן כמו שם וגם פרסייתא משונה פירושו ע"ש וכאן וגם ודאי אע"ג דכתב כאן שנותנין לבהמה חזו גם לאדם וגם שם אחד להם אלא ודאי כדכתיבנא והוא ברור לענ"ד ודוק היטב:

בתוס' בד"ה התם כיון דמסרח וכו' עיין במהרש"א שכתב כיון דמשמע מתוס' דאף מעיא דהכא הוי נולד וכן כלי שנשבר בי"ט הוי נולד ה"ה נבילה שנתנבלה בשבת הוי נולד ע"ש ובזה מתרץ תמיהת מהרש"ל מה שתמה על תוס' בד"ה שמואל מטלטל להו וכו' דמה הקשו משמואל דשרי בנבילה על גרעינין דאסור דילמא הכא הוי ליה נולד ובנולד מודה כמו שמוכח לדברי התוס' דאל"כ למה אסר הגמ' בפרסייתא הא קי"ל כר"ש ע"ש במהרש"ל ובזה מסלק תמיהתו דאף נבילה מיקרי נולד וקמתי משתומם דהא ודאי להך סברא שכ' מהרש"ל היינו שס"ל לגמ' כאן כמו שרצה לומר בפ"ק דביצה אפי' מאן דשרי במוקצה בנולד אסר ר"ל ר"ש מודה בנולד ופליג ארב נחמן שם וא"כ איך אפשר לומר באלו הנולדים כגון נבילה וכלי שנשבר נמי מודה ר"ש הא בהדיא שרי ר"ש בנבילה וכלי שנשבר אלא במחילה מכבודו אשתמיטתי' כעת דברי התו' ריש ביצה בד"ה ס"ד דאע"ג דגם אלו נולד מיקרי אעפ"כ לא בהו מודה ר"ש דדינם כמוקצה כיון שהיו בעולם רק בנולד שלא הי' נגלה בעולם כגון ביצה וכגון מיא בעיבא מבלע בליעי מודה ע"ש וה"נ גרעוני פרסייתא וכן מעיא דבר אווזא אי לאו דדעתא עילוי הוי נולד גמור א"כ תמיהת מהרש"ל במקומו עומד ומוכרח מגרעינן אע"ג די"ל דסובר מהרש"א דבנולד אע"ג דשרי לר"ש לא פסקינן כוותיה בהא ולכך אסור בגמ' פרסייתא ושפיר י"ל אף בנבילה אסור לפ"ז סוף סוף מנ"ל להתוס' להקשות והוצרכו לדוחק מחמת אדם תשוב נימא כהגמ' ותוס' ריש ביצה וכנ"ל ולק"מ אשמואל ודוק וגם אם יסבור כן בלא"ה לק"מ ק' מהרש"ל דהא שמואל סתמא ק' הלכה כר"ש משמע בכולא:

אמנם הנ"ל בתירץ תמיהת מהרש"ל דתוס' לית להו כלל הך סברא לחלק בין מוקצה וכמו שאסיק רב נחמן בביצה ואין חולק עליו ועיקר בנינו דמהרש"ל מהא דאסר פרסייתא אין כאן בנין כלל די"ל דהך סוגיא כרבא ואינך אמוראי דסברי כרב יהודא ועמ"ש לעיל בשי' רש"י והרמב"ם בתירץ הקושיא מפרסייתא והוא המחוור אלא שתוס' אין מפרשין כן דא"כ לא הוי מקשין ודוק אלא אשמואל דסובר כר"ש מקשין תדע דאי לאו דמשכח תוס' דשמואל סובר כר"ש לא הוי מקשין די"ל דגם הוא סובר כר"י וא"כ אין כאן מקום קושיא אשמואל וכיון שכן הביאו תוס' טפי מנבילה שאמר שמואל בפירוש משמע בכולהו בין מקצה בין נולד משא"כ שמן של בדדין י"ל כפירש"י שם וגם אין מפורש הטעם כר"ש ודוק ומכ"ש לתי' התוס' די"ל גם גבי פרסייתא אסור לאדם חשוב ודוק:

סליק פרק נוטל חביות פרק שנים ועשרים דף קמג ע"ב ברש"י בד"ה ובלבד שלא יספוג וכו' עד גזירה שמא יסחוט ועיין בתו' דפליגי ארש"י וכתבו דהכא מיירי אפי' יש לו עור בית אחיזה דלא שייך שמא יסחוט ואסור משום עובדין דחול כמ"ש בגמ' ולענ"ד דגם רש"י ס"ל ע"כ דהכא מיירי ביש לו עור דאל"כ לא שייך לומר גזירה שמא יסחוט דהא אמר בגמ' לעיל דבאין לו עור הוי פסיק רישי' דודאי