לשון הזהב שבת רנו

ורבא לא פליגי בזה וגם אין לומר כלל שעדיין לא ידע מזה הסברא שהוא סברא פשוטה אלא שלא ידע שר"י אמר משום ר"א וא"כ קושיתו הדרא לדוכתיה ביותר חיזוק כיון דאף כי מוקי כר"א ע"כ מיירי באין רפוי והך ברייתא דמוקי כרבנן ע"כ לאביי מיירי ברפוי וא"כ למה ליה למימר הא ר"א הא רבנן הא גם לרבנן לא קשה כמו לר"א ודאי הא דמקשה אף לרבא דנוקי תרווייהו כר"א לק"מ דמוטב לוקים כרבנן מה שיכול אלא לאביי קשה טובא כמ"ש לכן נלע"ד ברור דמה משני הב"ע ברפוי קאי נמי לתרץ הרומיא ברייתות לאביי ולעיל משני לרבא כמ"ש הניחא לרבא ודוק:

בתוס' בד"ה ההיא ר"י משום ר"א וכו' ר"ל שהוקשה להם ל"ל הכי דילמא רבא לא קאמר הכי דכלי שמלאכתו לאיסור שרי אף לצורך מקומו אלא למאי דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה ור' יהודא אזיל לשיטתיה דאית ליה מוקצה לכך אסר באינו רפוי לכך כ' מכאן ראי' וכו' וק"ל סליק פרק תולין נוטל פרק אחד ועשרים ברש"י בד"ה עם הטהורה וכו' עד לאו בת טילטול היא ר"ל אף דחזי לבהמה ועופות אסור בשבת כמ"ש רש"י ריש מפנין ע"ש ועמ"ש שם:

בתוס' בד"ה תינוק מת וכיס וכו' עד כדרך המוצאין עמהרש"א מה שכתב שאין צריך להגי' ולשונו מגומגם ואין הבנה לדבריו דמה זה גבי תיקון הוי מלאכה שאין צריך לגופא וגבי עצמו וצריך לומר שזה כוונתו שמ"ש התוס' מלאכה שא"צ לגופא לאו ליפטר משום זה וכר"ש דמאי פסקא לפטור הא זימנין שצריך להכיס שם במקום שהוציא התינוק וז"ש המהרש"א אע"ג דצריך לו ר"ל זימנין שצריך לו שם אבל ודאי מאי שצריך לו בביתו אין נ"מ ודאי הוי ההוצאה מלאכה שא"צ לגופא אלא כמ"ש ול"נ עוד טעם אחר שאין יכולי' לתרץ משום מלאכה שאצ"ל דא"כ קשה על המקשן שעדיין לא אסיק דסבר כר"ש אמאי הקשה ולחייב על התינוק ולא הקשה אתינוק וכיס או סתמא לחייב משמע דאכיס פשיטא ליה לפטור אמאי לכך עיקר תירוצם משום שלא הוציא כדרך המוציאין אלא שהקדימו לפרש שהרי בתינוק חי הוי שפיר כדרך המוציאין וכן לקמן בברייתא בנושא אדם לכך כתבו בשלמא בתינוק חי שצריך לו לשחוק ודרך לתלותו בצוארו לשחוק הוי דרך המוציאין וכן באדם לקמן נושאו אדם כדרכו אף לגבי' הוי דרך המוציאין אבל בתנוק מת שאין צריכא לגופא לשחוק והוא הוציאו על צואר התינוק אין זה דרך הוצאה בכך ולכך פטור ודוק:

דף קמב ע"א בגמ' אי הכי אפי' דינר נמי לשון א"ה תמוה כמ"ש התוס' ופירושם דחוק דמשמע שהתרצן הוא מחדש הסברא וגם העיקר חסר והל"ל טילטול בידים לא שרינן משום גיעגועין דהא סברא זו דיש חילוק בין אבן לדינר דאתי לאתוי כבר ידע ונלע"ד לפ' ויתפרש ג"כ מאי שמקשה לעיל ממשנתינו בתר דאקשי מן חי במטה שהוא ממקום אחר והוא דמעיקרא הוי ס"ד דאבן לא חשיב ובטל אגב תינוק וכלכלה דמבטל לי' לאבן להם משא"כ דינר וכיס אבל לבתר דאקשה ממטה שהוא ג"כ חשוב שג"כ לא מבטל ליה תמיד אפ"ה נעשה טפילה בשעת הוצאה ה"נ כיס שצריך עכשיו לשחק בו התינוק ומשני דוקא מטה טפילה שצריך לו כמ"ש רש"י שא"א לו עכשיו זולתו משא"כ כיס אפשר לו בלא שחוק לא בטיל וכיון שתלוי רק בזה ולא בחשוב מקשה שפיר מאבן ומשני משום געגועין התירו טילטול שלא בידים א"כ א"ה דינר נמי וע"ז מחדש התירוץ דילמא אתי לאתוי וק"ל:

בגמ' בכלכלה פחותה עסקינן וכו' משמע בדברי התוס' שע"פ גי' מהרש"ל שודאי מצא זו הגי' והיא העיקר כמו שנבאר שאפ"ה מוקמינן בכלכלה מליאה פירות ומסופקין אם צריכין להך אוקימתא דמיירי בפירות המטנפין וצ"ל דס"ל להתוס' דאין האבן נעשה כלי רק כיון שפחותה א"א לנער הכלכלה שאז יפול האבן ולא יוכל לישא את הפירות בכלכלה לשלחן ע"ש בתוס' אבל הרמב"ם פסק פ' כ"ה מה' שבת בכלכלה פחותה אפי' בלא פירות שרי דאבן נעשה דופן לכלי וכן משמע הלשון בגמ' דאבן גופא נעשה דופן לכלכלה וצ"ל דהתוס' הוצרכו לפרש כן דאל"כ קשה למ"ד בעינן מעשה לעיל דף קכ"ה באבן שע"פ החביות ובנדבך של אבנים וכן בדף נ' בחריות של דקל האיך מוקי המשנה דהתירץ הראשון מוקשה בגמ' דמקשה לינערי נעורי וביותר דברוב ספרים הגירסא אמר רב חייא בר אשי אמר רב ורב ס"ל לעיל דף נ' דצריך לקשר וזה תלוי בזה כמו שכתבו התוס' לעיל דף קכ"ה אבל הרמב"ם אזיל לשיטתי' דלא גרס בגמ' הקושיא ולינערי נעורי רק שהוא עוד תי' ופסק כשני התירוצים ע"ש פ' כ"ה מה' שבת כמ"ש המ"מ שם וא"כ לק"מ דהך מ"ד דס"ל בעינן מעשה ס"ל כתירץ הראשון אמנם הוא פוסק כמ"ד לא בעינן מעשה ובחרויות לישב אף שלא חישב ולא קישר לכך פוסק גם כתירץ זה אע"ג שפסק בנדבך דבעינן עכ"פ למדום וכן במניח אבן ע"פ חביות לא נעשה כיסוי לחביות היינו כמ"ש המפרשין דאע"פ דלא בעינן מעשה עכ"פ הוכחה וגילוי דעת בעינן כמו ישב ולמדום והכא נמי מיירי שלא הניחו ע"פ פחת אלא סתם בו את הנקב כמ"ש הרמב"ם אין לך הוכחה גדולה מזה והוי כמו ישב ולמדום וצ"ל דלא גרס הכא רב דלרב לעיל פ' במה טומנין לא מהני ישב אלא צריך למעשה לקשר אלא גרס רבא כמו שהוא בספרים שלפנינו והתוס' גרסי לנערי נעורי הוצרכו לפרש כן כמ"ש ודוק:

ברש"י בד"ה פטור דבטלי' לגבי' ועליו הוא פטור כר' נתן בכאן הוא תימה גדולה למה כר' נתן הלא לעיל אסיק בפ' המצניע וכן בפ' מפנין דף קכ"ח פירש"י והוא מוכרח שם בברייתא דבאדם מודו רבנן לר' נתן בשלמא לעיל בגמ' דאמר רבא כרב נתן ס"ל פי' תוס' לעיל פ' המצניע משום דבתינוק לא מודים אע"ג דמה שפירשו תינוק בן יומו הוא דחוק שהרי הכוס צריך לו לשחוק צ"ל דבן יומו לאו דוקא אלא הוא קטן יותר מהך דמדדה את בנה בפ' מפנין כיון שנקט תינוק וגם יש לו געגועין שיטלו אביו במשנה דהוא דומיא דרבא מיירי בקטן ונ"ל דלכך נקט במשנה נוטל את בנו ולא נקט אדם או תינוק כרבא כיון דלא שרי אלא משום געגועין אבל הכא דקתני אדם למה לי' לדחוקי דאתיא כרב נתן וצ"ע:

ואפשר דס"ל לרש"י דרבא לא אמר כן בפ' המצניע אלא לדחות הא דמקשה לימא מתניתן רב נתן