לשון הזהב שבת רנ

ספק והוי ודאי פ"נ וא"כ לא משכחת אלא ביום ג' דביום ב' לא משכחת דאין מילה שלא בזמנה נעשית ביום ו' כדמשמע בא"ח אבל ביום ה' שרי כדמסיק הש"ך בי"ד ומכאן אמרתי לסתור תשובת הרשב"ץ שהביא הש"ך שאין מלין ש"ב ביום ה' דא"כ לא משכחת אף ביום הג' אכן כד עיינינא בי' עכשיו לא כלום הוא דלק"מ דלאחר מילה הוי פ"נ וספק פ"נ דוחה שבת אף בכה"ג שלא הי' לו עדיין חזקת חי כמ"ש הרמב"ם וכ' מפרשיו ראי' ממסכת בכורות ואני אומר כעת שאף מכאן מוכח מדמשני גמ' לא נצרכה אלא למכשירי שאחר מילה כגון להרחיץ וכן לעשות לו אספלנית וכמון דבזה מודו רבנן דדחי שבת אלא ודאי דבזה אף בספק בן ז' וכן ח' נמי דחי שבת דהוי ספק פ"נ ודוק:

ברש"י בד"ה לא נצרכא וכו' עד ה"מ דקים לי' בגוי' וכו' לא ידעתי מי דחקו לזה לפרש דברי ר"א בדוחק ולא פי' דר"א ס"ל כרבנן דסתם ולדות לא הוי ספיקא וכן מוכח לעיל בריש פרקין שאמרו בגמ' עיר אחת היו נוהגין כר"א ואיך שייך מנהג לפירש"י שלא שכיח כלל ונלע"ד שרש"י לא פי' כן אלא לפי ה"א שלא ידע אם פליגי רבנן ושלא תקשה ליפשוט הגמ' דפליגי רבנן מהך דר"א אבל ודאי לפי המסקנא ר"א סבר כרבנן וכמ"ש ודוק ברש"י פיהק ומת שהי' לו חיות מעט ועיין בר"ן שהביא בשם הר' יונה להיפך והך דאביי ורבא מיירי באכלו ארי וכיוצא וכן צ"ל בהך דרב כהנא דאל"ה לא הי' רב אשי אמר הלכה כרשב"ג שהרי אף רבנן מודו ועפ"ז מדוקדק מה שלא אמר רב דימי בר יוסף לבנו כן שהלכה כרשב"ג אלא משום שם מת כדרכו ולפירש"י צ"ל ששם הי' פיהק ומת אמנם לא שייך לשון בגו תלתין יומין ואפשר שקיצר בדבר הידוע להם ודוק:

או שלא הי' צ"ל זה דאף אם לא הי' קי"ל הלכה כרשב"ג הי' הלכה כדברי המקיל באבל ורב אשי אמרו לרווחא דמילתא וק"ל:

ברש"י בד"ה מת הולד וכו' עד ונולד לאחר מיתת אביו תמהני למה כ' רש"י כן ואי משום שאסורה להתקדש עד ג' חדשים וכי לא מיירי שנתקדשה אחר ג' חדשים שמת הולד וגם הא מיירי שנתקדשה באיסור דלכתחילה ודאי אסור אף בישראל דהא קי"ל כרשב"ג מכ"ש באשת כהן וצ"ע גדול לדעתי ונ"ל דרש"י ס"ל דמיירי שנתקדשה בהיתר והיינו שנתקדשה קודם שמת הולד דמה"ת לחוש שמא ימות והוי כעין ספק ספיקא דהא אף אם מת הוי ספק וגם הקדושין אין בו כ"כ איסור ואף את"ל שאנו לא היינו מורין כן עכ"פ לגבי דידה מיקרי היתר דלא אסקה אדעתה שימות הולד אבל אם נתקדשה לאחר מיתת הולד דהוי באיסור לא היינו מתירין באשת כהן וכן משמע הלשון עמדה ולא אמר עברה ונתקדשה והא שכ' רש"י בד"ה ועמדה ונתקדשה לאחר זמן וכו' ר"ל לאחר זמן שנולד דקאי אמאי שסיים לעיל ולכך הוצרך רש"י לפרש שנולד לאחר מיתת אביו דאל"ה אסורה להתקדש עד המתנת ג' חדשים דלא פלוג ודוק:

בתוס' בד"ה מימהל היכי מהלינן וכו' עד ומנא ליה דילמא לעולם ס"ל וכו' לכאורה הוא מיותר אמנם כד דייקת זה עיקר הקושיא דאל"כ ודאי ידע תו' די"ל דס"ל לגמ' כיון דרשב"ג כללא כייל כל ששהא משמע הכל בין סתם ולדות בין בן ח' לכך הקשו מנ"ל לגמ' לומר כן סברא חדשה כיון שרשב"ג הוא ברייתא בפ"ע מה"ת לומר שיסבור סברא דאישתהי וממלת כל ליכא למידק כמ"ש התוס' לקמן להוכיח דמיירי גם בסתם ז"א דבשלמא התם לומר דמיירי רק בבן ח' דקאי עלה שפיר קשה מאי שייך מלת כל דזה אינו רק מקרה וגם הם מיירי מזה הל"ל אם שהא ל' יום אבל לפום דס"ד השתא שהוא בריי' בפ"ע וקאי אכל ולדות דעלמא שפיר שייך כל וגם לא מסתבר למימר דמיירי בן ח' כיון שאמר אינו נפל ובבן ח' הוא ודאי נפל דמה"ת לומר דסבר אישתהי ודוק שהוא מדוקדק בלשון התוס' ומוכרח:

בא"ד דהא פשיטא דבן ח' וכו' וא"ל נמי שפסק כרשב"ג דבעי נמי ל' יום דרבי נמי בעי ל' יום כמ"ש המהרש"א:

בא"ד והשתא נמי א"צ לדקדק וכו' עיין מהרש"א שמפרש את דברי התוס' דמשמואל מוכח כן והוא תמוה בעיני אכתי אנן צריכין לדקדק כדי לפרש כל הסוגיא עד הפשיטות כמ"ש התוס' לעיל מכמה ראיות דמיירי בסתם ולדות ומנ"ל וגם תימה בעיני דא"כ לשמואל גופא מנ"ל לכן נ"ל ברור לפרש את דבריהם הכי והשתא ר"ל דאתית להכי דר' ורשב"ג בבן ח' סבירא להו ממש שוה ועפ"ז מוכיח הגמ' דשמואל פוסק כן גם בסתם ולדות כן יש להוכיח מברייתא גופא דרשב"ג מיירי גם בסתם ולדות דאל"כ קשה אברייתא גופא מאי חידש ברשב"ג הל"ל רבי ורשב"ג אומרים שערו וצפרנו וכו' ואי משום שר' לא פי' דבעי ל' יום ה"ל לפרש כן בדברי רבי מאי תני רשב"ג לדיעה בפ"ע או הל"ל וכן הי' רשב"ג אומר אלא ודאי שחידש ברשב"ג דאף סתם ולדות בעינן ל' ואי לא שהא ספיקא הוי וזה לא ס"ל לרבי ורבנן והא שלא תירצו תו' כן לעיל שאכתי לא אסקי זה הסברא דהא הקשו אח"כ וא"ת היכי פשיט וכו' אבל השתא א"צ לדלעיל כמו שהסוגיא בכל הש"ס השתא דאתית להכי וגם השתא ודאי בעינן הדיוק דכל לומר שבזה הורה לנו רשב"ג הדין חדש שלו ודוק:

דף קלו ע"ב בתוס' בד"ה דתניא הזכר בסופו ועוד אומר רבי דההוא קרא וכו' עיין במהרש"ל ומהרש"א שכיונו לדבר אחד לפרש שהוא תירץ אלא שהמהרש"א הוכרח להגי' ע"פ פירושו והיינו משום שלפי פשוטו שהוסיף להקשות כמ"ש בגי' שלפנינו הלשון לא שייך יושב ובטל הוקשה להם דא"כ אדרבא הוא יותר קולא שלא יביא קרבן כלל ומאי קושיא ואני בעניי תמה על שני המאורות הגדולים דגם לפי פשוטו א"ש טפי וממותק לשון התוס' כפי הגירסא שלפנינו דהנה מה שאמרו בסוכה כל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל לאו משום דזימנין נפיק מיני' קולא בדרך רחוק לכך ניקל עכשיו תכף בכל מקום זה דבר שאין לו שחר וגם אם נאמר כן ברוב ק"ו יוקשה וכי לא משכחת קולא עכ"פ בדרך רחוק ואין לך דרך רחוק מהא שאמרו לא ימצא עצים לשורפו וא"כ בטלו כל הק"ו עכ"פ רובם שבש"ס אלא ודאי להא לא חששו דיותר מסתבר להחמיר ברוב פעמים המצוי אלא דגבי סוכה וחמץ שיבא מזה החומרא שאתה רוצה להחמיר במצוה יבא מכשול באיסור דאורייתא שיעקור כל המצוה