לשון הזהב שבת רמט

הוי כלל שפחת ישראל כמ"ש הרמב"ם וז"ש התו' תימא באלף ודוק:

בתוס' בד"ה כגון שלקח זה שפחה וכו' עד וק' לר"י דא"כ ת"ק נמי כו' עמ"ש לעיל לתרץ שיטת רש"י מקושיתם וגם פי' עפ"ז דברי רש"י בחומש ונ"ל שבלא"ה לק"מ קושייתם על רש"י דרש"י לא כתב שהוא רבותא אלא לרב חמא שס"ל דתלי בטבילה ואם לקח שפחה וולדה עמה ודאי לא טבלה קודם לידה אבל לת"ק שלא תלי בטבילה כלום אדרבא זה הוי רבותא טפי היכא דלקח שפחה וולדה עמה אע"ג שגם אמו ניקנית לו והוי טפי לכם משא"כ לקח זה שפחה וזה עוברה דלא הוי כלל לכם כיון שאין לו חלק באמו ודוק:

ועפ"ז תירצתי ג"כ דברי רש"י בחומש גם אליבא דרב חמא שהרי לרב חמא ע"כ קרא דנימול לא' אתי ללקח זה שפחה וזה עוברה כמ"ש רש"י והך שלקח שפחה וולדה עמה הטעם דנימול לא' הוא מחמת שלא טבלה קודם לידה אמנם קודם מתן תורה שלא היתה טבילה הי' נימול לשמנה כיון דלא נפיק מן קרא דזה שפחה וזה עוברה כנ"ל וגם טבילה לא היתה ורש"י פירשה לפי פשוטו על מה שנא' לאברהם לכך פי' דנימול לח' ודוק:

עמ"ש המהרש"א על רש"י בחומש שכ' יש יליד בית נימול לאחר שמנה וכתב שהוא ט"ס ונ"ל לפרש ע"פ מ"ש הרמב"ם דיליד בית שטבלה אמו אחר לידה אע"ג דנימול לח' אינו דוחה שבת ומטעם נכון שכתבתי לעיל שהוא מוכרח דאע"ג דקי"ל כת"ק לענין מילת שמנה לענין דחיות שבת שפיר אית לן היקשא דרב אסי וכמ"ד דאין מחללין א"כ שפיר כתב דיש יליד בית שנימול לאחר שמנה כגון אם חל שמנה בשבת וכ' דרך רבותא אע"ג דמיקרי יליד בית להמול לח' אינו דוחה שבת והא שלא כתב יש יליד בית נימול לאחד כמו בגמ' כגון שלקח שפחה לעוברה או ע"מ שלא להטבילה היינו כמ"ש הכ"מ על הרמב"ם על מ"ש כל יליד בית נימול לח' משום דזה לא מיקרי כ"כ יליד בית ע"ש ודוק היטב:

בגמ' שנא' ופדויו מבן חדש וכו' אע"ג דאף בידעינן ודאי דכלו לו חדשיו דאז אינו ספק כדאמרינן בגמ' לקמן ואפ"ה ודאי באדם אינו נפדה בפחות מל' ובבהמה פסול להקרבה דלא מצינו זה בשום מקום שיהא חילוק זה נ"ל אחר שנדקדק ג"כ דאטו רשב"ג ואנן דפסקינן כוותי' יהא כר"ש דדריש טעמא דקרא ולא כרבנן אכן נלע"ד דר"ש דריש לענין היכא דלא שייך הטעם לא אמרינן הדין הכתוב בתורה כגון ר"ש סבר אלמנה עשירה ממשכנין אותה כיון דלא שייך טעם אבל רבנן סברי כיון דקרא סתמא כתי' לא פלוג אפי' היכא דלא שייך הטעם אבל גם רבנן סברי דמשום טעם הוא אלא דמשום הטעם הבא פעמים אסרה תורה שוב לא פלוג וכמדומה לי בבירור שראיתי סברא זו בתוס' או באיזה שאר מקום וא"כ ה"נ רשב"ג סבר כרבנן דר"ש דדרשי טעמא דקרא אמנם משום דבסתם וולדות אין לפדות באדם ולהקריב בבהמה גזרה תורה כן ושוב לא פלוג:

ועפ"ז י"ל נמי לרבנן דפליגי ארשב"ג היכי מתרצי קראי דדוחק לומר דס"ל שהוא גזירת הכתוב בלי שום טעם אמנם לפי מ"ש ניחא די"ל דמשום דיש ספקות אם הוא בן ח' או ט' כגון שנולד איזה ספק וריעותא כדמשמע בברייתא לעיל והביאו לקמן בסמוך ולכך גזרה התור' כן בכל וולדות ועפ"ז י"ל מה שקשה למה הוצרכו תוס' להביא ראי' דהכא מיירי אף בסתם וולדות ולא הביאו ראי' מיני' ובי' דהא ודאי קראי דמייתי רשב"ג מיירי בסתם ולדות אמנם לפמ"ש ניחא דה"א דמשום ספיקות או בני ח' גזרה תורה בכל ולדות כמו באמת לרבנן ודוק:

דף קלו ע"א ברש"י בד"ה מימהל היכי מהלינן שום ולד ר"ל אף בסתם ולדות ס"ל לרשב"ג דהוי ספיקא כמ"ש התוס' מכמה ראיות מוכרחות כן ס"ל לרש"י וכל הפוסקים והוא מוכרח מכל הנ"ל וגם ממ"ש פשט דברי רשב"ג לעיל מקראי והא דמשמע מפשט לשון הרמב"ם בה' מילה שרק בספק בן ז' מיירי רשב"ג שכתב ספק בן ז' ספק ח' מלין אותו בשבת ממ"נ וכו' כדאמרינן בגמ' פה ולא כ"כ בסתם ולדות וכן ביאר הכ"מ להדיא את דבריו שפי' דברי הגמ' פה מימהל היכי מהלינן את הספיקות וכ"כ נמי דרבינו סובר דרשב"ג כללא כייל בין נולדים לח' בין לספק בן ז' או ח' וכו' ע"ש ולא כ' בין לסתם ולדות וכן משמע נמי לכאורה בלשון הר"ן שכ' נמי האי לישנא דכללא כייל וכו' אמנם נ"ל ברור שכולם ס"ל כרש"י ותוס' דאף בסתם וולדות ס"ל לרשב"ג דהוי ספק ולזה קראו כולם לסתם ולדות ספק בן ח' או בן ט' או בן ז' דבהא פליגי לרשב"ג גם הברייתא דלעיל ספק בן ז' וכו' אין מחללין מיירי בסתם כל שלא ידעינן ולרבנן מיירי דוקא בשנולד איזה ריעותא דוקא אבל בסתם מוקמינן אחזקה ורובא ולכך קאמר הגמ' אלא הא דתניא ספק וכו' אע"ג דלרשב"ג היינו הך ה"ק אף לרבנן דמיירי הברייתא בנולד איזה ספק קשה נימהלי' ממ"נ אבל ודאי לרשב"ג מיירי הברייתא אף בסתם ובזה מתפרש דברי הרמב"ם וכ"מ והר"ן דכולהו מיירי אף בסתם ולכלול גם אם נולד איזה ספק כ' בזה"ל דאלת"ה היכי מפרשי כל הראיות שכ' התוס' וגם לשון היכא מהלינן דמשמע שהוא מנהג כן לא שייך בספק גמור כמ"ש רש"י ותוס' ותדע מדלא פריך לעיל אברייתא היכי מהלינן וגם לא הוי שייך לומר אלא הא דתניא דהיינו הך וראי' גדולה על כלם שהרי כתב הרמב"ם בעצמו פ"ד מה' מאכלות אסורות שאסור לאכול סתם ולד בהמה עד ליל ח' ודוחק לחלק בין בהמה לאדם וגם בגמ' מוכח שאין לחלק דאל"כ לא הוי מקשה לקמן בסמוך מרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע ודוק:

בגמ' מוהלין אותו ממ"נ וכו' עד לא נצרכה אלא למ"מ ואליבא דר"א בימי חורפי תרצתי לפ"ז את לשון המשנה שאמר ראב"ע מרחיצין את המילה ביום הג' וכו' וכן בפ' ר"ע סתם משנה מנין שמרחיצין ביום הג' וכו' ופירשו רוב מפרשים דביום א' וב' פשיטא שמרחיצין וק' למה לא קאמר אף ביום הג' ואמרתי משום שקשה על תירץ הגמ' פה בסתם ולדות דמלין ממ"נ איך יתרץ מרחיצין ביום ג' והוא ודאי אף להחם חמין ע"י ישראל שמסיים מפני שסכנה הוא לו כמ"ש כל המפרשים הא הוי ספק בשלמא רישא י"ל דמיירי לאחר המילה דומיא דלפני המילה שהוא בחמין שהוחמו מע"ש דאל"ה לא דחי דהוי מכשירי מילה כמ"ש כל המפרשים אלא ראב"ע קשה וצ"ל דראב"ע מיירי במילה שלא בזמנה והי' לאחר שלשים יום דתו לא הוי