לשון הזהב שבת רמח

ואם כן הוי הך מ"ד דדוחה שבת יחיד לגבי רבים:

וא"כ מאד יפה פסק הרמב"ם שיוציא דופן ויליד בית שטבלה אמו אחר שילדה אע"פ שנימול לח' אינו דוחה שבת מהיקשא דרב אסי כמ"ש רש"י בנכרית שנתגיירה דלענין שבת קי"ל כרב אסי וכהך מ"ד דאין מחללין ומטעם דרב אסי כמ"ש ושוב אין אנו צריכין לדוחק הכ"מ שם בפ"א מה' מילה שהוא מחמת ספק וגם לא ק' ק' הראב"ד כלל דגם במקנת כסף הי' לו לכתוב כן דודאי אם לא טבלה קודם לידה א"צ לכתוב דלא עדיף מיליד בית מטעם הנ"ל ואם טבלה קודם לידה ונימול לח' ודאי דוחה שבת ע"ש ודוק היטב כי נ"ל הדברים ברורים הם בדברי הרמב"ם בלי ספק כלל ובטעמם:

ברש"י בד"ה מקנת כסף נימול לא' כגון וכו' עד אלא רבותא אשמועינן לכאו' אין פי' לדבריו דמאי שייך רבותא אקרא ומנלן הך רבותא דילמא זה הוי שפיר לכם כמ"ש התוס' וגם מ"ש אח"כ והא דשני מקנת כסף וכו' עד דא"כ מאי אריא וכו' מאי בכך כיון דקרא מיתוקם בהכי אמנם כד דייקת דבריו מוכרחים מאד דהרי קראי מייתרא כיון דכבר כתיב להמול יליד בית ומקנת כסף למה חזר וכתבו אלא להורות שיש יליד בית ומ"נ נימול לא' ואם נאמר דמ"כ נמי מיירי בכה"ג שלא טבלה ל"ל לכתוב מ"כ זה כבר מוכח מכ"ש מן יליד בית אלא ע"כ לאשמועינן רבותא חדשה כתב מ"כ דהיינו זה שפחה וזה עוברה וזה לא מוכח מיליד בית כיון שהכא טבלה קודם שילדה ודוק ובזה ממילא מידחת סברת התו' וגירסת שאלתות ותוס' ודוק:

וג"כ לא קשה ק' התוס' ארש"י אמאי לא נקט ת"ק הך רבותא דלקח זה שפחה וזה עוברה דלת"ק לא מוכח זה הרבותא מקרא דהא לת"ק בעינן קרא אלקח שפחה וולדה עמה דנימול לא' דאל"ה ה"א שגם זה הוא בכלל מ"כ הנימול לח' דקרא סתמא ק' ומיליד בת לא מוכח כלל לת"ק ובאמת לת"ק י"ל דלקח זה שפחה וזה עוברה כיון דאין לן קרא למעט נימול כשאר מקנת כסף והא דנקט בנימול לח' לקח שפחה מעוברת נקט הפשוט וה"ה זה וגם לקח שפחה וולדה עמה י"ל לאו דוקא א' ה"ה שנים שלקחו כיון דליכא מיעוט וכן צ"ל לפי' התו' ולגי' השאלתות לתרץ כן אליבא דת"ק ורב חמא מכ"ש לפרש כן לרש"י אליבא דת"ק ודוק:

ועפ"ז מתפרשין היטב דברי הרמב"ם בכל פסקיו בזה בפ"א מה' מילה ותמה אני מאד על הכ"מ שפי' שממה שכ' הרמב"ם בלקח שפחה לעובר' שנימול לאחד כ' הוא ומכאן אתה למד דכ"ש לקח זה שפחה וזה עוברה דנימול לאחד ועפ"ז הוצרך לדחוק את עצמו בדברי הרמב"ם בהלכה הקודמת שכתב אע"פ שלקח העובר בפני עצמו נימול לשמנה פי' דהיינו שלקח העובר לבד בפ"ע והשפחה ג"כ בפ"ע ודחק שם על מה שהוצרך לכתוב זה דהרי הוא דין ראשון לקח שפחה מעוברת וילדה נימול לשמנה ע"ש ודבריו דחוקים ודחוים וגם אין דרכו של הרמב"ם לכתוב מה שלא נזכר בגמ' אבל ודאי דבריו לפי פשוטו מוכרחים אפי' לקח העובר בפני עצמו דהיינו האחר לקח שפחה ולא מיבעי' לגי' השאלתות פסק שפיר בין לת"ק בין לר' חמא כמ"ש התוס' אלא שלא נזכר בגמ' ולגי' רש"י א"ש טפי דנזכר בגמ' לרב חמא דנימול לאחד ומוכח דלת"ק נימול לשמנה מכח ק' התוס' וגם הסברא נותנת כך כמ"ש והוא פסק כת"ק ע"ש שפיר פסק דנימול לח' ומ"ש הכ"מ דכ"ש הוא מן לקח שפחה לעוברה דנימול לאחד קמתי משתומם שהרי הרמב"ם בעצמו סיים בטעמו על לקח שפחה לעוברה ועל ע"מ שלא להטבילה שמש"ה נימול לאחד שאין אמו בכלל שפחות ישראל וכו' דלקח שפחה לעוברה היינו ודאי שהאם נשארה בגיותה לכך נימול לאחד משא"כ לקח זה שפחה וזה עוברה דגם אמו היא שפחת ישראל כ' קודם שנימול לח' ולענ"ד שגגה יצאה מלפני השליט ודוק ועפ"ז יוצא לנו תירץ נכון על רש"י בחומש שהביא המהרש"א שהוא תמוה שכתב על מקנת כסף שנימול לשמנה שקנאו משנולד ודחק מאד לפרש משנולד היינו משנתעברה אמנם לדרכינו הוא מתפרש היטב דרש"י פי' אליבא דהילכתא כת"ק כמ"ש הרמב"ם ואזיל לשיטתי' שבגמ' דלת"ק הוא נימול לשמנה והנה קי"ל שהקונה עובר במעי אמו לא קנה דהוי דבר שלא בא לעולם רק אחר שנולד קונה דאחר שבא לעולם קונה כמו דקי"ל ואם כן יל"ד אמאי נימול לח' ליהוי כמו הקונה שפחה וולדה וצ"ל דלא דמי חדא דאעפ"כ לקחו קודם בכסף והוי מקנת כסף דייקא אף שיכול לחזור הא לא חזר וגם תכף משנולד הוי ברשותו משא"כ שקנאו לאחר שנולד שאז בשעת לידה לא הוי ברשותו וא"כ שפיר כתב רש"י ומדוקדק בלשונו שקנאו משנולד ולא כתב שלקחו משנולד וגם לא כתב שלקח וולד אלא שלקח זה שפחה וזה עוברה שאז קנאו משנולד תכף וכתב דרך רבותא שנימול לשמונה ודוק היטב כי נראה לי נכון מאד:

בתוס' בד"ה כתנאי וכו' תימא וכו' עד אינה חשובה גיורת עיין מ"ש מהרש"א להשיג על מהרש"ל שכ' הטעם משום דאז לא הוי לכם וכתב הטעם מסברא משום דרב חמא סבר דקאי לאחר מתן תורה לכך תלי בטבילה משא"כ ת"ק סבר דקאי קודם מ"ת לא תליא בטבילה ומביא ראי' מטומאת לידה דלאו משום לכם הוא ע"ש ואשתומם על המראה דודאי א"א דתלי בטומאת לידה הוי שפיר טעמא משום היקשא דרב אסי אבל אי תלי בטבילה ושאר מצות מנ"ל לרב חמא הא ע"כ משום לכם כמ"ש התוס' בדיבור שאח"ז דבעינן דומיא דלכם דאל"כ מנ"ל לחלק בזה דקראי סתמא כתיבי וכמ"ש רש"י ונהפוך הוא דע"כ גם ת"ק קאי לאחר מתן תורה ומשום דומיא דלכם דהרי מודה ת"ק בלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה שנימול לא' וזה לא שייך קודם מ"ת אלא לפי סברת התוס' נימא דפליגי בהא דת"ק סבר דבעינן דומיא דלכם בשעת מילה כמ"ש קרא ימול לכם ורב חמא סבר דבעינן לכם בשעת לידה כמ"ש לכם יליד בית זה נ"ל ברור בכוונת התו' דאל"כ מנ"ל לרב חמא דין זה לחלק ודוק:

אמנם בעיקר קושיית התוס' נ"ל לתרץ דהא אף לפי סברתם קשה לרב חמא דורות הראשונים יוכיחו שלא טבלה קודם לידה וגם לא נתחייבה במצות ואפ"ה נימול לח' אלא ע"כ ניתנה תורה ונתחדשה הלכה א"כ למה לא נידרוש היקשא דרב אסי לתלות בטומאת לידה דהא מאן דפליג הוא מטעם דל"ל הך סברא דנתחדש הלכה כמ"ש לעיל וא"ל לת"ק נמי קשה דורות הראשונים יוכיחו ז"א דבלקח שפחה לעוברה או ע"מ שלא להטבילה לא